fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadikde
אביו: אדמו"ר רבי מרדכי מנחם מנדל מוורקא.
אמו: הרבנית חיה רבקה.
אשתו: הרבנית רוחמה חיה גולדה.
בניו: אדמו"ר רבי אברהם משה מפלניצה, ר' יעקב דוד, אדמו"ר רבי ישראל יצחק מפיסצנה ואדמו"ר רבי מנחם מנדל מאוטבוצק.
בנותיו: צביה (בעלה ישעיה אלימלך רייבסקי) ורחל.
אחיו: אדמו"ר רבי שמעון מסקרנביץ'.
אחיותיו: יוטא (בעלה ר' נחמיה בידרמן מוורקא), הרבנית שרה (בעלה אדמו"ר רבי יעקב יהודה טננבוים מנדרזין).
סבא: אדמו"ר רבי ישראל יצחק מוורקא (מצד אביו), ר' צבי אריה פרידמן (מצד אמו).
סבתא: רחל (מצד אביו).
נולד בשנת ה'תרי"א בעיירה וורקא (פולין).
עצמות רגליו היו עקומים מלידה ובגיל 8 עדיין בקושי רב עמד על רגליו אולם אביו ניחם את בני ביתו ואמר כי זה הפיסח ירקיע לשיאים גבוהים ובמשך כל חייו סבל ייסורים ורגל אחת הייתה נתונה במנגנון ברגים שמטרתו ליישר את העצמות.
בגיל 17 התייתם מאביו ולאחר שחלק מהחסידים הפצירו בו למלא את מקום אביו נסע אל זקן האדמו"רים בדורו - אדמו"ר רבי יעקב אריה מרדזימין על מנת שיסמיכו למנהיגות, לאחר שאדמו"ר רבי יעקב אריה מרדזימין הושיט את ידו וקרא לעברו 'שלום עליכם הרבי מווארקי' החל לכהן כאדמו"ר השלישי לחסידות וורקא ואמר 'הרי כתוב מפורש, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו' (בראשית ל"ז/ב').
נשא לאשה את בתו של הגביר ר' אליהו הרץ שדאג לכל צרכיהם על מנת שישקוד על לימוד התורה ללא דאגות פרנסה.
ידע להבין לנפש הזולת ואלפי חסידים נהרו אליו גם מחוץ לפולין, את כולם קיבל בסבר פנים יפות אולם אסר את הכניסה לאנשים הלבושים בבגדים אופנתיים ולחם נגד רוח ההתחדשות. בשבתות ובחגים אסר על אנשים שלא נמנו על חסידי וורקא להיכנס לבית מדרשו מלבד חסידיו שהגיעו עם חתניהם גם אם היו תלמידי אדמו"רים אחרים. הידר והחמיר מאוד בקיום המצוות ומאוד הקפיד על מלבושי אשתו, בנותיו וכלותיו שיהיו בפשטות ובצניעות. אכל עופות רק משחיטתו של שוחט שהתחייב לבדוק את הסכין לפני כל שחיטה, כאשר יצא לדרך או השתתף בשמחה משפחתית אליה הוזמן נטל עמו לחם ויין היות ולא סמך על איש בענייני כשרות והקפיד להמתין בין אכילת בשר לחלב 24 שעות. בפסח עבר לדירה מיוחדת שהייתה נעולה כל השנה ובה כלים, רהיטים ואף בגדים מיוחדים לחג הפסח, החמיר מאוד באפיית מצות ועם זאת אכל רק את שיעור המצה שחייבים לאכול בליל הסדר. כל שנה בי"ב אלול נהג להגיע לפשיסחא ולהשתטח ביום ההילולא על קברו של אדמו"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא היות וסבו (אדמו"ר רבי ישראל יצחק מוורקא) קיבל הבטחה שכאשר אחד מצאצאיו יזדקק לישועה ויתפלל על קברו ימליץ טוב בעדו.
כאשר החליט לעלות לארץ ישראל בני משפחתו וחסידיו ניסו בכל דרך להניא אותו מכך ולמרות כל ההפצרות הפליג בתחילת שנת ה'תרמ"ז מנמל אודסה יחד עם אשתו, בניו הקטנים, שתי בנותיו ושני גבאים והותיר את בנו הגדול (רבי מנחם מנדל) שהיה בגיל 16 למלא את מקומו בוורקא. מנמל יפו עבר להתיישב בטבריה ובחר לעצמו חלקת קבורה בסמוך לקברו של ר' מנחם מנדל מוויטבסק.
על פי החוק העותומאני הותר לו לשהות בארץ ישראל שלושה חודשים בלבד וכעבור הזמן הקצוב ניסה להסתתר מהשלטונות, נדד עם בני ביתו ממקום אחד למשנהו ושילם לשוטרים טורקיים על מנת שלא יציקו לו אולם לאחר שאחד המושלים הטורקיים הלשין עליו לפחה בעכו נתפס ונאסר בכלא עכו. בהשתדלות רבנים ונכבדי הקהילה שוחרר מהכלא כעבור שבועות אחדים וניתנה לו רשות שהייה למשך שלושה חודשים נוספים שבסופם גורש על ידי השלטון הטורקי חזרה לפולין.
בהתאם להוראתו חסידיו רכשו עבורו חלקת אדמה בעיירת הקייט אוטבוצק (פולין) עליה נבנה ביתו, בית מדרש וסביבו גדר גבוהה ושער עליו הופקד שומר. זוגתו וילדיו נותרו להתגורר בוורקא, אסר עליהם לבקרו באוטבוצק על מנת שלא יטרידוהו בעבודת הקודש וכל חודש העביר כסף לבני ביתו עבור מחייתם. הדריך את חסידיו להיות תמיד בשמחה ונהג בחומרות רבות – לא השתמש במגבת אחת כאשר אכל מאכלי חלב ומאכלי בשר ולכל מקום שיצא נטל עמו בקבוקי מים מסוננים. טרם כניסת שבת השומר נעל בהוראתו את השער לבית המדרש והכניסה הותרה לחסידיו בלבד. התפרסם כפועל ישועות, רבים פנו אליו בבקשת ישועה וכינו אותו "האדמו"ר מאוטבוצק".
התעקש לכתוב בשטר האירוסין של בנו (אדמו"ר רבי מנחם מנדל מאוטבוצק) עם בתו של אדמו"ר רבי אברהם יששכר מרדומסק תנאי שלאחר נישואיהם יעלו יחד עמו לארץ ישראל וכאשר החליט לשוב לארץ ישראל אשת אדמו"ר רבי אברהם יששכר מרדומסק נסתה למנוע את נסיעת בתה ואדמו"ר רבי מנחם מנדל מאוטבוצק התאלמן בשנה הראשונה לנישואיהם.
בשבת שטרם נסיעתו זעק במהלך סעודת השבת 'יהודים, אש גדולה מתלקחת תבערה נוראה ואיש אינו רואה אותה'.
בשנת ה'תרס"ו נפרד מכל חסידיו ובני ביתו ועלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים ולא רצה להמשיך לנהוג כאדמו"ר היות ולדבריו 'אין גבהות לפני המקום'.
בחודש כסלו ה'תרס"ז עבר לטבריה, התגורר בדירה קטנה לחוף הכנרת ושקד על לימוד התורה, כעבור כחודש וחצי חלה וביום חמישי במהלך תפילת שחרית נאלץ להפסיק לאחר תפילת "שמונה עשרה" מרוב חולשה. חלץ את התפילין וביקש לשתות כוס חלב, המשיך להתפלל וכאשר הגיע ב"שיר של יום" לפסוק "ויאכילהו מחלב חיטה ומצור דבש אשביעך" השיב את נשמתו ליוצרה.