fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadik

אביו: ר' משה.

אמו: ליבא.

אשתו: שימא.

בנו: ר' משה.

בתו: זיסל (בעלה ר' דוב בער בן עזריאל).

מורו: ר' דוב בער [המגיד ממעזריטש].

מתלמידיו: אדמו"ר רבי אברהם הכהן [כץ] מקאליסק, ר' ברוך מקוסוב, ר' זלמן וילנר, ר' ישראל מפולוצק, אדמו"ר רבי שניאור זלמן ברוכאוויטש מליאדי [אדמו"ר הזקן מחב"ד].

לאחר שר' ישראל [הבעש"ט] גילה לר' משה [שנמנה בין תלמידיו המובחרים] כי אשתו עתידה ללדת ולהביא לעולם נשמה גדולה, נולד בשנת ה'ת"ץ בעיר וויטבסק (בלארוס) – מנחם מענדיל.

מילדותו ניכר בכישרונותיו המיוחדים, בגיל 9 הגיע עם אביו לראשונה אל הבעש"ט, למד אצל ר' דובער [המגיד ממעזריטש] בעיר רובנה [רובנו] (אוקראינה) ועל-פי בקשת מורו נהג לתקוע בשופר בראש השנה בבית מדרשו.

נשא לאישה את בתה של מרת רייזל ונסמך על שולחן חותנו בעיר מינסק (בלארוס). כחצי שנה שהה בעיירה מזריטש (אוקראינה) וכאשר חזר לביתו החליט לעבור להתגורר בעיר וויטבסק אולם בפסח הגיע לשהות במחיצת המגיד ממעזריטש שגילה לו כי נשמתו היא ניצוץ מנשמתו של חזקיהו מלך יהודה.

באחד הימים הגיעו ראשי קהילת וויטבסק לביתו של המגיד ממעזריטש וביקשו למנות להם רב ומנהיג רוחני. המגיד ממעזריטש נתן להם איצטלת שיראין, אבנט משי ושרביט ואמר למסרם לתלמידו (ר' מנחם מענדיל) המתגורר בעירם. כאשר ראשי הקהילה מסרו לו את דברי המגיד ממעזריטש מייד לבש את האיצטלה, חגר את האבנט, אחז בשרביט וכל הנוכחים נדהמו לראות כי לפתע מראהו השתנה, פניו קרנו וקומתו גבהה.

לאחר שקיבל בקשה בכתב עליה חתמו יותר ממאה בעלי בתים מקהילת מינסק החל לכהן כרב הקהילה, אולם המתנגדים לחסידות העלילו עליו עלילות שווא וימים אחדים לפני ראש השנה גדולי תורה מווילנה (ליטא) אסרו עליו לדרוש בימים הנוראים. כעבור חודשים אחדים העלילו עליו כי סטה מדרך היהדות היות וראו אותו עורך שולחן לחסידיו ב"פסח שני" שחל להיות באחד מימי תענית בה"ב [שני, חמישי, שני] וראשי קהילת מינסק החליטו להדיח אותו מכהונתו וסלקו אותו ממינסק. יחד עם קומץ מקורבים עבר לעיירה רדשקוביצ'י (בלארוס) ואנשי הקהילה מינוהו לרבם אולם בהוראת מורו עבר להתגורר בעיר הורודוק (אוקראינה) וייסד בית מדרש.

לאחר פטירת המגיד ממעזריטש בי"ט כסלו ה'תקל"ג נבחר לנשיא תנועת החסידות וסבל רדיפות מהמתנגדים לחסידות. על מנת להשכין שלום ולהוכיח את צדקת דרכם של החסידים נסע לווילנה יחד עם אדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי [מייסד חסידות חב"ד] בכדי לפגוש את ר' אליהו [הגר"א] אך הפגישה לא עלתה בידם.

בחודש אדר ה'תקל"ז החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם 300 משפחות. טרם יציאת השיירה ערך ביקור קצר בעיר זסלב [איזיאסלב] (אוקראינה) למטרה כמוסה, השתטח על קברו של הבעש"ט, כחמש שעות רצופות שוחח עם ר' ברוך ממז'יבוז' וימים אחדים שהה בביתו של ר' יעקב יוסף מפולנאה [פולונה]. בהגיעו לקונסטנטינופול [איסטנבול] (טורקיה) בחר להפליג באוניית מפרשים שר' אלעזר רוקח [רבה של אמסטרדם] הפליג בה לארץ ישראל. יהודים רבים שהיו בדרכם מרוסיה לארץ ישראל ובסיבת חוסר אמצעים להוצאות הדרך נותרו בקושטא הצטרפו להפלגה ובה' אלול הגיעו לנמל עכו.

יחד עם כל קבוצת העולים התיישב בצפת. בשנת ה'תקל"ח הגיעו לצפת מכתבי השמצה, כתבי החרמות והנידויים של רבני ליטא נגד החסידים וקהילת האשכנזים בצפת החלה להציק לחסידים. לאחר 3 שנים של סבל, דאגות פרנסה וסכסוכים למרות שתמיד הטיף לחיות באחווה ושלום עם כל התושבים עבר עם חלק מחסידיו לטבריה וראשי הקהילה הספרדית בטבריה קיבלו אותם בכבוד רב. הקים בית כנסת והנהיג גם את החסידים שנשארו בצפת. בעקבות מגיפה שהשתוללה בערי הגליל עבר עם כל משפחות העולים להתגורר בפקיעין אך כעבור זמן קצר שב לטבריה. התכתב גם עם החסידים בחו"ל והדריך להיות סבלנים ולדבוק במידותיו של הבורא. כל ימיו ציפה לביאת המשיח. הנהגתו הייתה ברוממות – לבש בגדי פאר, חבש כובע יקר, אחז במטה מצופה זהב, נסע במרכבה הדורה אליה רתומים סוסי פאר אבירים ועם זאת נודע בענוותנותו, באיגרותיו נהג לחתום 'השפל באמת' וטען כי הענווה היא המידה העיקרית בעבודת ה'. נהג לקבל את השבת זמן רב לפני שקיעת החמה, כל ערב שבת התבודד שעה ארוכה ואלפי נשמות מלוות במלאכים הגיעו אליו וביקשו ממנו "תיקון". כאשר הכסף שהביא לכלכלת משפחות החסידים אזל ייסד את "קופת רבי מאיר בעל הנס" ושלח את תלמידו (ר' ישראל מפולוצק) לחו"ל לאסוף כספים לקרן אולם בדרכו חזרה לארץ ישראל נפטר בעיר פסטוב (אוקראינה).

השיא אחת מבנותיו ליעקב בן אהרן. בתו (זיסל) נפטרה שנים אחדות לאחר נישואיה והותירה תינוק בן חצי שנה וילדה (בריינה) בת 7 אולם גם בנה נפטר בגיל צעיר.

בחודש אב ה'תקמ"ז הוזעק לפקיעין לשהות במחיצת בנו שחלה, נדבק במחלתו ובמשך חודשים סבל ייסורים קשים. טרם פטירתו ביקש מבנו שיאהב כל יהודי, שיתרחק מכל שקר, שלא יאמר דברי תורה בשמו ושלא יקבל עליו שום התמנות. שלח איגרת לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי וביקש שימשיך להנהיג את עדת החסידים ושהחסידים יקבלו את הנהגתו. ציווה שלא יחקקו על מצבתו שבח אלא "מוהר"ר מנחם מענדיל" בלבד וביום השני של ראש חודש אייר שנת ה'תקמ"ח נאנח "אוי לי מפניות, אבוי לי מגאות" לפתע קרא לעבר הניצבים בחדרו "סורו מעלי כי ה' ניצב עלי" והשיב את נשמתו ליוצרה.

[לאחר שנודע לאדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי על פטירתו שלח איגרת ליושבי ארץ הקודש "לנחמם בכפליים לתושיה על פטירת הרב הגאון המפורסם איש א-לוקים קדוש..." – מודפסת בפרק כ"ז באגרת הקדש שבספר התניא].

מספריו:

•    אגרות הקודש (ק)

•    ליקוטי אמרים (ק)

•    פרי הארץ (ק)

•    פרי עץ (ק)