אביו: ר' אברהם.
אמו: אסתר.
אשתו: עישא.
בניו: ר' דוד, ר' משה ור' שלמה.
בנותיו: אסתר (בעלה יחיאל טובול), מסעודה (בעלה ר' דוד אבוקרט) ועזיזה.
סבא: ר' מכלוף (מצד אביו).
מוריו: ר' דוד אביחצירא ["בבא דאו"] (בעל "פתח האהל"), ר' משה תורג'מן ["בבא סי"].
מתלמידיו: ר' שלום אביחצירא.
נולד בשנת ה'תר"ן בעיירה ריסאני (מרוקו).
פרש מכל ענייני העולם הזה וכל יום לאחר תפילת שחרית ואכילת פת שחרית החל לשקוד על לימוד התורה בישיבה של רבי דוד אביחצירא ברציפות עד השעה שלוש בצהריים. ניכר בענוותנותו, היה אהוב על כולם וכונה "בבא עז'יז'י" [עז'יז' – אהוב], באחד הימים איבד את מאור עיניו בעת שהעמיק באחד מספרי הקבלה והתבייש להגיע לישיבה, כאשר נודע על כך למורו (ר' דוד אביחצירא) ניגש לבקרו, ביקש שיבטיח שלא ילמד באותו ספר קבלה עד שיגדל וריפא אותו. שימש כחזן בתפילות שנערכו בישיבה ובמהלך תפילות הימים הנוראים היה בוכה.
בליל שבת – י"ד כסלו ה'תר"ף, שעות אחדות טרם מורו (ר' דוד אביחצירא) הוצא להורג הסתגר עמו בחדר ויחד למדו כל הלילה דרושים על "קריאת שמע" המופיעים בתיאור הריגתו של רבי עקיבא. לאחר שר' דוד הוצא להורג התאבל עליו במשך שנה, לא ישן במיטה וכל יום שישי התענה. לבקשת ר' ישראל אביחצירא כתב בכ"ג סיון ה'תר"ף הקדמה לספרי ר' דוד אביחצירא.
נשא לאשה את בתם של אסתר והגביר ר' יעקב שיטרית מהעיר ארפוד (מרוקו), שהייתה מבוגרת ממנו בששה חודשים ונסמך על שולחן חותנו שדאג לכל צרכיו על מנת שיוכל לשקוד על לימוד התורה ללא דאגות פרנסה. בנו הבכור (שלמה) נפטר כאשר הלך על פי בקשתו לבדוק אם אגם המים שהציבור נהגו לטבול בו כשר לטבילה ובהגיעו למקום טבע בביצה. לאחר שנולד לו בן רביעי קרא לו על שמו – שלמה.
כיהן כדיין בבית הדין בתאפילאלת בראשות ר' ישראל אביחצירא ["בבא סאלי"] וכרב לקהילת היהודים הכאובה ומזועזעת מהוצאתם להורג של ר' דוד אביחצירא ושניים מעשירי הקהילה. שימש כחזן, מוהל, ופעמיים בשבוע דאג לשחוט בקר ועופות לבני הקהילה. קיבל מר' ישראל אביחצירא סידור תפילות לראש השנה עם "ייחודים" ו"כוונות" לתקיעת שופר. זכה לגילויי אליהו הנביא שלמד עמו ולמרות שהיה בקי בשמות קודש נמנע מלכתוב קמעות עם שמות מלאכים אלא לרוב כתב תפילה לישועת האדם הנזקק. כתב חידושים לפרשות השבוע, דרשות לשבתות וחיבור גדול על כל התנ"ך
[תורה, נביאים, כתובים] שאבד. חיבר עשרות פיוטים לשבת, לסוכות, לפסח, לשבועות, לכבוד רבי מאיר בעל הנס, לכבוד מורו – רבי דוד אביחצירא ולכבוד רבי יצחק אביחצירא ["בבא חאקי"] כהכרת תודה על שהשיב לו תשובה על קושיא שהייתה לו. לאחר שנטה למות ממחלה קשה ובחסדי ה' נרפא כתב את הפיוט "
אשבח א-ל חי נורא אין בלתו" כשבח והודיה לבורא.
בשנת ה'תשט"ז עלה לארץ ישראל ואת ספריו שלא היה באפשרותו להעלות עמו מכר לר' יעיש קריספין. התגורר בשלומי בצריף מפח ללא חשמל ומים ועל אף הדלות והמחסור ששררו בארץ לא הסכים להוציא לעז על ארץ ישראל אלא הודה לה' על הארץ הטובה. עקב המצב הרוחני הירוד עבר כעבור חצי שנה להתגורר בחיפה. יומם ולילה שקד על לימוד התורה ואפילו את הרחובות הסמוכים למקום מגוריו לא הכיר. התפרנס בדוחק מכתיבת מכתבים, שחיטה ומילה, התרחק מכל מחלוקת ולמרות שמשפחתו הייתה אמידה חתם על מסמך כי הוא מוותר על חלקו בירושה.
בשנת ה'תשכ"א הוציא לאור את ספרו "כתם פז" – דרושים וחידושים על מועדי השנה ושירים.
בצוואתו ביקש שלא ייטמן בחיפה היות ואינה נכללת בין ארבע ערי הקודש [חברון, טבריה, ירושלים וצפת] אולם בני המשפחה לא התכוונו לקיים את רצונו. בעת גסיסתו בשנת ה'תשכ"ד בכל פעם שקראו עמו "קריאת שמע" ו"וידוי" נשמתו מאנה לצאת מגופו, לאחר שזוגתו הבינה מה מטרידו לחשה באוזנו כי תדאג שיקברו אותו בטבריה ומייד השיב את נשמתו ליוצרה – את הנוסח על גבי המצבה כתבו בהתאם להוראת ה"בבא סאלי".
מספריו:
• כתם פז