אביו: ר' סלימאן.
אשתו: שרה [שרח] (בזיווג ראשון), הרבנית סמרה (בזיווג שני).
בניו: מזיווג שני - ר' אברהם ברוך (בעל "ברוך אברהם"), ר' יחזקאל שלום, ר' יעקב, ר' יצחק מלכיאל, מרדכי ור' סלימאן מנחם.
בתו: מזיווג ראשון - מרת רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל אליהו כהן).
אחיו: יחזקאל ומאיר.
סבא: ר' יחזקאל (מצד אביו).
מוריו: ר' אליהו חיים, ר' עבדאללה סומך, ר' ידידיה רפאל אבואלעפיה [היר"א], ר' שלמה בן יחזקאל יהודה.
מתלמידיו: ר' יוסף חיים (בעל "בן איש חי").

נולד בחודש תמוז ה'תקע"ח בבגדד (עירק). בהתאם למסורת המשפחתית הינו נצר לבית דוד ומפאת רדיפת היהודים משפחתו הסתירה את ייחוסה תחת הכינוי "מני" – ראשי תיבות: מן נצר ישי.
מילדותו שקד על לימוד התורה יומם ולילה. למד בבית המדרש "בית זילכה", ניכר בכישרונותיו ובגאונותו ובגיל צעיר החלו לכנותו בתואר "חכם". בגיל 15 לערך ראה בבית המדרש אדם שהגיש ספר למורו (ר' עבדאללה סומך) על מנת שיעניק לו 'הסכמה' ומרוב התפעלות שקיימים בדורנו אנשים היכולים לחבר ספר על תורתנו הקדושה רץ בסיום הלימודים אל קברו של שיך יצחק [ר' יצחק גאון] ונדר שאם יזכה לחבר ספר יקרא לו על שם שיך יצחק, על כן קרא לספרו הראשון שחיבר בגיל 27 "שיח יצחק".
התנזר מהבלי העולם הזה ואהב להתבודד, ערך תעניות וסיגופים כמעט ולא אכל בשר והסתפק באכילת קטניות וזירעונים, נהג לשכב על מחצלת ולהניח תחת ראשו אבן, כל לילה טבל במקווה טהרה קודם אמירת תיקון חצות ולמד בסתר יחד עם ר' אליהו חיים את חוכמת הקבלה.
נשא לאישה את בתו של ר' יוסף אליעזר כצ'ורי [כדורי] אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת בתם (רחל).
נשא לאישה את האחות הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך) ולאחר שר' אליהו חיים עודד אותו והבטיח לתמוך בו עלה עם אשתו ושלושת בניו לארץ ישראל. בחודש אייר שנת ה'תרט"ז הגיע לירושלים. כשנתיים למד בישיבת המקובלים "בית א-ל" אך היות ומזג האוויר לא התאים לבריאותו עבר בשנת ה'תרי"ח לחברון בתאם לעצת רופאיו. ייסד ישיבה בסיוע כספי מר' יוסף חיים ולימד גמרא והלכה, הקים ספריה תורנית מתרומה של בן גיסו (ר' יחזקאל בן יהושע גבאי) ובשנת ה'תרכ"ג בנה בית כנסת.
לאחר פטירת הרב הראשי של חברון (ר' משה פרירה) בחודש אייר ה'תרכ"ד סרב למלא את מקומו, סייע רבות לחולים שנפגעו ממגיפת החולירע ולאחר הפצרות רבות הסכים בשנת ה'תרכ"ה לכהן כרב הראשי לקהילה בחברון אולם בתנאי שלא יקבל שכר. עד שנאלץ בשנת ה'תרל"ט לקבל משכורת קטנה היות ומשפחתו גדלה נהג לחתום "הצעיר ושפל באמת משרת דקהילת קודש חברון ת"ו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא". בשנת ה'תרכ"ט ניסה לרכוש את המצודה הסמוכה למערת המכפלה ולהקים על חורבותיה בית כנסת אך היות והעניין לא יצא לפועל הקים את בית הכנסת "בית יעקב", שימש כשליח ציבור והנהיג תפילה לפי כוונות ומנהגי האר"י [ר' יצחק לוריא אשכנזי] לאור שיטתו של הרש"ש [ר' שלום שרעבי]. בכדי להשתחרר מהתלות בכספי "כולל ירושלים" ארגן מסע שדרי"ם [שליח דרבנן] להודו, עירק וארצות נוספות וקיבל סיוע כספי רב מיהודי בוכארה. כעבור תקופה ארוכה שביתו שימש כאכסניה לעולי רגל הקים את "אשל אברהם" להכנסת אורחים שהעניק לעולי הרגל אוכל ומקום לינה ללא תשלום למשך 3 ימים. רכש ישיבה וקרא לה "מדרש אליהו", ביום שקד על לימוד תורת הנגלה ובלילה על לימוד תורת הנסתר. לבקשת הגביר ניסים מוצרי ממצרים ייסד את ישיבת "מעשה ניסים" לעילוי נשמת אביו (יוסף מוצרי) ולימד 10 תלמידי חכמים שהגביר ניסים מוצרי העניק להם משכורת חודשית. בעקבות הרעב בשנת ה'תרל"ב נסע למצרים והביא 1,000 שקי אורז ומצרכי מזון נוספים לחלק לעניי העיר. בז' אייר ה'תר"ל נולד בנו – מרדכי שנפטר בינקותו. בי"ד שבט ה'תרל"ג הגיע לבומביי (הודו) לגייס כספים עבור עניי העיר וכאשר קיבל מעבדאללה בן דוד ששון סכום גדול יותר מכל התרומות שחשב לאסוף שב מיד לחברון. בחודש חשון ה'תרל"ח שוב נסע למצרים להשיג לחם ומזון עבור עניי העיר. בשנת ה'תרל"ט התפטר מתפקידו בעקבות מחלוקת שאחד מראשי הקהילה עורר לאחר שיצא חייב בדין תורה שהוגש לפניו. עבר להתגורר בירושלים לתקופה קצרה אך לאחר שניסו לפגוע בו יצאו חכמי בגדד, חברון וירושלים להגנתו ובשובו לחברון המשיך לכהן כרב ראשי.
בשנת ה'תרמ"א נאלץ להגיע לדמשק (סוריה) בכדי להציל את בנו (ר' סלימאן מנחם) מעלילה וכאשר בערב ראש השנה ה'תרמ"ב הגיע אליו הידיעה כי בנו – ר' אברהם ברוך נפטר בו' אלול בגיל 27 לא הראה סימני עצבות ויגון כדי לא לחלל את קדושת יום טוב.
חלה בחולי מעיים קשה עד שהרופאים נואשו לחייו ולאחר שהבריא נסע לאלג'יר, אנגליה, מצרים וצרפת לאסוף כספים עבור עניי חברון.
נודע בענוותנותו ובצניעותו, ברח מן הכבוד, לא התהדר במלבושו ולא עטה מצנפת בראשו כמנהג החכמים. הסתפק במועט והשתדל שלא לקבל טובות הנאה. כל חצות לילה לאחר אמית "תיקון חצות" למד וכתב חידושי תורה עד הבוקר, לאחר תפילת שחרית בנץ למד "חוק לישראל" וספרי מוסר כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין, לימד בישיבה עד הצהריים, נח מעט והמשיך ללמוד עד הערב. בליל ראשון וליל שישי למד בסתר את תורת הקבלה כל הלילה, כל מוצאי שבת ערך סעודה רביעית, הדליק את נרות חנוכה בבית הכנסת והשגיח באופן אישי על הכנת המצות לפסח משעת הקצירה. נהג להחמיר לעצמו אולם לאחרים חיפש את הדרך הקלה והוכיח רק כאשר ידע שדבריו ישמעו. חינך את בניו לשקוד על לימוד התורה אולם לא לעשותה 'קרדום לחפור בה' אלא לעסוק במסחר לפרנסתם. גם הגויים כיבדו אותו, הגיעו אליו לדון בענייניהם ואף הרשו לו להיכנס למערת המכפלה אולם הוא סירב ויהודים מארצות שונות פנו אליו להתפלל לישועה ולהצלחה.
לא אהב את שיטת הלימוד בפלפול אלא ידיעת הפשט על פי סברה ישרה ובקיאות והשתדל מאוד לא לפסוק הלכה רק לעיתים רחוקות ומחוסר ברירה. כתב קרוב ל – 140 חיבורים: שו"ת, דרשות, מוסר וקבלה אולם התכוון רק לצאת ידי חובת תלמוד תורה, לא הסכים שידפיסו אותם בחייו ובמלחמה בשנת ה'תש"ח רובם אבדו.
בשנת ה'תרנ"א איבד את מאור עיניו והצטער מאוד על העדר לימוד התורה, למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. כעבור כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי שטען כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם לו, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו וכאשר ביקש לשלם לו עקבותיו לא נודעו.
ביום הכיפורים ה'תרנ"ט ברך את בניו ואמר כי הינו מסופק אם יזכה לברכם שוב ביום קדוש זה. בצאת יום כיפור הדריך את ראש החברה קדישא איך לרחוץ ולקבור אותו. שינה את סדר לימודו, התבודד בישיבה ולמד בספרים "שבט מוסר" ו"ראשית חכמה". בחג פסח קרא יומם ולילה בספרי הנביאים, זוהר ומשנה. בליל ל"ג בעומר חלה פתאום בקדחת אולם כעבור ימים אחדים נרפא. בערב חג שבועות שוב נתקף בקדחת ולאחר תפילת ערבית ציווה על בניו לערוך את 'תיקון ליל שבועות', שכב על מיטתו אולם בחצות הלילה התעורר וזעק שכל לילה למד תורה ובשנה זו לא מילא את חובתו, למד כשעה ושוב נרדם עד הבוקר. הקפיד שכל יום יניחו תפילין על ראשו ועל זרועו, בכ"ג סיון אמר לבנו הבכור (ר' סלימאן מנחם) 'אנכי נולדתי בתמוז וכריתי לי קבר בתמוז' וביקש שיאמר עמו תהילים מילה במילה, בזמני התפילה ביקש שיושיבו אותו בסמוך לחלון על מנת שיוכל לשמוע מבית הכנסת 'קדיש' ולענות 'אמן'. בערב שבת התאמץ לקרוא שמו"ת ['שניים מקרא ואחד תרגום'] כשהוא עטוף בטלית ותפילין. במוצאי שבת ערך כהרגלו סעודה רביעית, לפתע ציווה על בניו לאסוף את הקהל להתפלל שימסור את פיקדונו על נקלה ומאותו רגע לא היה יכול לדבר. ביום שלישי רמז לבניו להתאסף ליד מיטתו, הניף את ידיו וכחצי שעה רחש בשפתיו בקול בוכים, כאשר סיים לברכם סימן בשתי אצבעותיו וביום חמישי השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• ברכת אליהו
• גלות אליהו
• זכרונות אליהו: על ארבעה טורים (ק1/ק2)
• כינוס חכמים: בקבלה
• כסא אליהו (ק)
• ליקוטי הלכות והגדה של פסח
• מזכיר שלום
• מעיל אליהו: בקבלה
• מעשה אליהו: שו"ת ופסקי דין (ק)
• פה אליהו: דרושים
• קרנות צדיק: תיקוני הברית (ק)
• שיח יצחק (ק)
• תנא דבי אליהו: שו"ת (ק)

התמונה באדיבות בית חב"ד חברון.