אביו: ר' חיים יהודה לייב ["העילוי מאיישישוק"].

אמו: רבקה.

אשתו: דובה [זלאטה].

בניו: יצחק ושלמה.

בנותיו: אסתר (בעלה אפרים רינקוב), בתיה (בעלה דוד קורניץ), חמדה (בעלה משה סקורטובסקי), חנה [חנק'ה] (בעלה מאיר יצחק אורליאן [אור]), צביה (בעלה משה רוזלר) רבקה (בעלה דוב ויז'נסקי).

אחיו: ר' מנחם מנדל ושלמה.

סבא: צבי [גירש] (מצד אביו), אריה [איצלה] איידלס (מצד אמו).

סבתא: בתיה [פסיה] (מצד אביו), לאה (מצד אמה).

מורו: ר' חיים עוזר גרודזינסקי (בעל "אחיעזר").

נולד בשנת ה'תרל"ד בעיירה ניימונץ [בעיר איישישוק] (ליטא).

מילדותו שקד על לימוד התורה ובגיל 20 הוסמך לרבנות.

בד' ניסן ה'תרנ"ו נשא לאשה את בתם של לאה ואליעזר [לייזר] ז'וראבסקי מהעיירה וסילישקי (בלארוס). נתמך כלכלית על ידי חותנו על מנת שיוכל להמשיך ללמוד בישיבה בעיר איישישוק והוסמך לרבנות. עבר ללמוד בכולל הפרושים בסלובודקה (ליטא) ולאחר מכן בישיבה בעיר ווילנה (ליטא). סרב להצעות לכהן כרב בקהילות שונות ובשנת ה'תר"ס נענה להזמנה לכהן כרב קהילת מיאדזייל [מיאדל] (אז ליטא כיום בלארוס) אך זוגתו נאלצה לסייע בפרנסתם על ידי מכירת נרות ושמרים היות וליהודי הקהילה לא הייתה אפשרות כלכלית לשלם את שכרו. במהלך מלחמת העולם הראשונה ברח לוילנה, שימש כמגיד שיעורים בבתי מדרש שונים וסייע רבות לרבנים שהגיעו לעיר כפליטים ועם סיום המלחמה מונה לרב קהילת היהודים בעיר סימנה (ליטא). במשך כשנה כיהן כרב בעיירה ספיזישוק (ליטא) ובשנת ה'תרפ"ד החל לכהן כרב בעיר רדווילישקי (ליטא).

היה פעיל ציוני נלהב וכאשר נבחר למזכיר אגודת הרבנים בליטא החליט לעזוב את הרבנות. מונה כחבר בתנועת צעירי המזרחי בליטא והשתתף בקונגרס הציוני השנים-עשר שהתקיים בעיר קרלובי וארי [קרלסבאד] (צ'כיה), תמך ב"החלוץ המזרחי" וב"קרן העליה" וביתו שימש אכסניה לשליחי ארץ ישראל מכל הזרמים. שלח את ילדיו ללמוד בגימנסיה העברית "תרבות" בעיר שיאוליאי (ליטא), עודד אותם להיות פעילים בתנועות הנוער הציוניות ולעלות לארץ ישראל. נדד מעיר לעיר וממדינה למדינה על מנת לשכנע ולסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל וטען כי עם ישראל יוכל להתקיים בארץ ישראל רק אם תורת ישראל תשמש יסוד לחייו.

בי"ד שבט ה'תרצ"ב נפטר אביו ונטמן בעיר גרודנו (בלארוס).

חמש מבנותיו ובנו (יצחק) עלו לארץ ישראל ולאחר פטירת ר' משה קלירס (בעל "מורשת משה") בכ"ג שבט ה'תרצ"ד הוזמן על ידי הרבנות הראשית של העדה החרדית שבראשה עמד ר' אברהם יצחק הכהן קוק לכהן כרב הראשי של העיר טבריה וסביבתה. בשנת ה'תרצ"ד עלה לארץ ישראל עם זוגתו ובתם הצעירה (בתיה) והתיישב בטבריה. הקהילה האשכנזית לא ראתה בעין יפה את מינויו של רב התומך בתנועה הציונית אולם לאחר שנודע בידיעותיו הרחבות, ניכר בצניעותו באהבתו לכל יהודי ובנועם הליכותיו התחבב על אנשי הקהילה. קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ואהב במיוחד את הפועלים שומרי תורה ומצוות שעמלו לבניין ארץ ישראל. בשנת ה'תרצ"ז שינה את שם משפחתו לשם עברי 'זרחי' – על שם אביו: זופוביץ רב חיים יהודה וזוגתו שינתה את שמה ל'דובה'. ייסד בטבריה בית ספר דתי, סייע גם לתושבי הישובים הדתיים שנוסדו בגליל התחתון ובעמק בית שאן ואף הביע את רצונו להתגורר בקיבוץ "טירת צבי" [בו התגוררה בתו – חנה] אולם נותר להתגורר בטבריה.

במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח בנו (שלמה) מחנה הריכוז דכאו (גרמניה) ולאחר שחלה נפטר בכ"ד שבט ה'תש"ה בגטו טרזיינשטט (צ'כיה).

בי"ח כסלו ה'תש"ז נפל לפתע למשכב וכעבור שלושה ימים במוצאי שבת השיב את נשמתו ליוצרה, לבקשתו נטמן בסמוך לקבר האחים של 19 תושבי טבריה שנרצחו בפרעות בשנת ה'תרצ"ט.