אביו: אדמו"ר רבי פנחס שפירא מקעכניא.

אמו: שלמוצא.

אשתו: הרבנית רעכיל.

בניו: ר' אשר ור' מאיר.
בנותיו: הרבנית חנה שרה (בעלה ר' עזריאל רובין) והרבנית שפרה (בעלה ר' משה קאר).
אחותו: הרבנית חנה שרה שיפרה (בעלה אדמו"ר רבי מנחם מנדל טאוב מקאליב-ירושלים).

סבא: ר' שלום רובינשטיין מחנטשין (מצד אביו), אדמו"ר רבי מאיר [לייפר] רוזנבוים מקרעטשניף (מצד אמו).

סבתא: הרבנית שפרה (מצד אמו).

נולד בשנת ה'תר"ס בעיירה קעכניא [בוגדן וודה] (רומניה).
בעקבות סכנות המלחמות אביו שינה את שם המשפחה מ'רובינשטיין' ל'שפירא' [שם המשפחה של רבו – רבי פינחס שפירא מקוריץ].
בשנת ה'תרע"ח נשא לאשה את בת דודו – אדמו"ר רבי איתמר רוזנבוים מנדבורנה, התיישב בעיירה נובוסליצה (אוקראינה) והחל לכהן כאדמו"ר. ביתו היה פתוח לכל נזקק, בכישרון מיוחד ידע לקרב יהודים לתורה ומצוות, התפרסם כפועל ישועות ורבים נהרו לבקש את ברכתו. טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה הזהיר את אנשי הקהילה ויעץ לרבים לעזוב את רומניה.

בשנת ה'תרצ"ג זוגתו טענה כי עליהם לדאוג לחינוך הילדים ולעבור למקום בו קיימת ישיבה, על כן החליטו לשאול בעצתו של אדמו"ר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט אולם לא הבינו את דבריו כי אינו רואה מקום עבורם בכל רומניה. כעבור ימים אחדים ראה בחלום את אדמו"ר רבי אברהם מתתיהו פרידמן משטפנשט אומר לו 'אני אקח אתכם לארץ ישראל' ובאותו יום נודע לו כי הצדיק משטפנשט נפטר. על אף הקשיים הרבים קיבלו אשרות כניסה בסיועו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק ובשנת ה'תרצ"ה עלה עם משפחתו לארץ ישראל, התיישב ברחוב אלפנדרי בירושלים וייסד בית מדרש.

בשנת ה'תרצ"ט עבר עם משפחתו לארה"ב והתיישב בעיר ניו יורק ברובע הברונקס. חסידיו ייסדו עבורו את בית המדרש "שערי תפילה" ולאחר שנודע לו כי אביו נרצח במחנה ההשמדה אושוויץ נהג כל ערב שבת להדליק נר לעילוי נשמתו. פעל רבות למען הכלל ויחד עם זוגתו סייעו להמוני פליטים שהיגרו בתום המלחמה לארה"ב והשתדלו להשיג עבור בני משפחתם שניצלו מהשואה אישורי כניסה לארה"ב. לוו כספים על מנת להשיג דרכוני יציאה ליותר מ – 60 יהודים שנותרו בעיר צ'רנוביץ (אוקראינה) ובמשך שנים רבות התאמצו להחזיר את החובות הכספיים העצומים. השתתף בארגונים שונים – אגודת האדמו"רים, "אגודת ישראל" ואגודת הרבנים.

בשנת ה'תש"י לערך חלה ומאז היה רתוק למיטתו ועבר ניתוחים וסבל רב.

בימיו האחרונים טען כי חבל על כל רגע והיה עסוק בתפילה ולימוד תורה, לכל מי שהגיע לביתו רמז להתקרב אליו והושיט לו יד כמתכוון להיפרד ובשנת ה'תשי"ז השיב את נשמתו ליוצרה.

בהתאם להוראת אדמו"ר רבי יעקב ישכר בער רוזנבוים מנדבורנה (בעל "באר יעקב") שאף טיפל בכל מסע הלוויה הובא ביום שישי לקבורה בארץ ישראל.