אביו: אדמו"ר רבי יצחק קאליש מאמשינוב-ארה"ב.
אמו: הרבנית רחל לאה.
אשתו: הרבנית חיה.
בניו: אדמו"ר רבי אשר חיים מאמשינוב-בית שמש ואדמו"ר רבי מנחם [השני] מאמשינוב-ארה"ב.
בנותיו: צירל (בעלה ר' אברהם שמעון מארילוס), שיינא גיטל יוטא (בעלה ר' ישראל משה הופשטיין) ושרה (בעלה ר' יהושע יהודה קליין).
אחותו: שיינא גיטל אסתר גולדא (בעלה ר' ישראל ארנסטר).
סבא: אדמו"ר רבי יוסף מאמשינוב (מצד אביו), ר' דוב בעריש פרנקל (מצד אמו).
סבתא: הרבנית שרה (מצד אביו).
מורו: ר' אברהם יוסף רוזנבלום (בעל "נתיבות יושר").
נולד בכ"ח סיון ה'תשט"ז ברובע מנהטן בעיר ניו יורק (ארה"ב) ונקרא על שם סבו אדמו"ר רבי יוסף קאליש [האדמו"ר השלישי לחסידות אמשינוב].
מילדותו ניכר בכישרונותיו המיוחדים ובשקידתו על לימוד התורה, כאשר איחר פעם את ההסעה לתלמוד תורה "קראסנא" אביו ליווה אותו רגלית וכל הדרך כיסה בידו את עיניו על מנת שלא יינזק ממראות הרחוב. חסך את דמי הכיס שאמו העניקה לו כל יום לקניית ממתק ולאחר שהצטבר בידו הסכום הדרוש רכש את הספר "נעם מגדים". בגיל 14 החל לבקשת אביו ללמוד בשיעור ב' בישיבת "שערי יושר" בניו יורק כשהוא מדלג על שנת הלימודים הראשונה, נודע בבקיאותו בתורה ובידיעותיו הרחבות, כתב חידושי תורה על הש"ס, רמב"ם ושולחן ערוך, לעיתים ישב ללמוד 8 שעות ברציפות וידע בעל פה את התלמוד הבבלי, "משנה תורה" (לרמב"ם) וספר "תניא" (לאדמו"ר רבי שניאור זלמן ברוכאוויטש מליאדי). הקפיד על שמירת העיניים, התפלל במתינות, בדבקות ובהתלהבות עד שלא הרגיש בנעשה סביבו ולאחר שסיים "קריאת שמע" היה עליו להחליף את חולצתו שהייתה רטובה מדמעות ומרוב יגיעה.
נשא לאשה את בתו של ר' אליהו שטרנבוך [ראב"ד קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן], התגורר בניו יורק ועמד בראשות כולל "אהל יוסף". עבר להתגורר באנטוורפן (בלגיה) ובשנת ה'תשנ"ג חזר לניו יורק והתגורר בשכונת בורו פארק.
לאחר פטירת אביו בי"ט אדר ה'תשנ"ג הוכתר על פי צוואתו למלא את מקומו כאדמו"ר השישי לחסידות אמשינוב-ארה"ב. נודע באהבתו לכל יהודי, רבים פנו אליו בבקשת עצה וברכה ופעמים רבות ערך צומות או ישן בלילות על ספסל כאשר השתדל לפעול ישועה ליהודי. בדרכו המיוחדת המשלבת מוח ולב עורר להתחזק באמונה וביטחון בבורא עולם ורבים מדברי תורתו הרחיב והסביר בהתבסס על דברי אבותיו. הורה לחסידיו ללמוד תורה בשמחה, להתאסף יחד לעיתים קרובות ולייסד חבורות ללימוד בספר "מדרש רבה". העניק צדקה ביד רחבה, פעל רבות בעשיית חסד ובאופן קבוע שלח סכומי כסף גדולים למשפחות נצרכות שחלקן אפילו לא ידעו מי השולח. אמר כי גם לומר "חג שמח" זו ברכה הנדרשת להיות בכוונת הלב. אהב את האמת ולא היה יכול לסבול סטיה ממנה וביטל את המנהג לפתוח בשעת ההקפות בשמחת תורה את המחיצה בעזרת נשים.
במשך כ – 20 שנה סבל ממחלות שונות וייסורים רבים, משנת ה'תשע"ה מצב בריאותו התדרדר ובמשך 13 שנה היה מטופל מספר פעמים בשבוע במכונת דיאליזה היות וכליותיו חדלו לתפקד. במהלך כל טיפול דיאליזה שארך שעות למד בספר "נפש חיה" (לר' חיים אלעזר וואקס מקאליש) ובספר "תניא" והשתדל לקרב לתורה ומצוות יהודים מצוות הרופאים והאחיות. סרב להשתלת כליה היות ולא רצה שיהיה בגופו אבר של גוי ואילו מיהודי חשש שמא ההשתלה לא תצליח ויהודי אחר יסבול לחינם למענו.
בחנוכה שנת ה'תש"ף נפל ושבר בשנית את רגלו ולמרות הכאבים העזים ביקש מחתנו (ר' יהושע יהודה קליין) לתת צדקה עבורו ולהזכירו אצל צדיקי הדור טרם יזמין אמבולנס. בח' ניסן חלה בדלקת ריאות והובהל לבית הרפואה, במהלך השבת מצבו הבריאותי התדרדר והתברר כי נדבק במגיפה שהשתוללה בעולם, ביום ראשון השיב את נשמתו ליוצרה ובלילה ארונו הוטס לארץ ישראל.
מספריו:
• זרע יצחק: על התורה והמועדים
• תורת יוסף: על הש"ס והרמב"ם