fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tz

אביו: התנא ר' אלעאי.

בנו: ר' יוסי.

מוריו: ר' אלעאי [אביו], ר' טרפון ור' עקיבא.

מתלמידיו: ר' יהודה הנשיא, ר' ישמעאל ב"ר יוסי.

תנא מהדור הרביעי של תקופת התנאים.

נולד באושא שבגליל התחתון (שיר השירים רבה פרשה ב'/ה').

נסמך לרבנות על ידי ר' יהודה בן בבא יחד עם עוד ארבעה תלמידים בתקופה שהרומאים אסרו על 'סמיכת חכמים' וגזרו גזר דין מוות על הסומך ועל הנסמך ונאלץ לברוח מהשלטונות.

בימי חכמי התלמוד שהיו כולם חסידים ואנשי מעשה, אמרו חז"ל כי בכל מקום שנאמר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה לר' יהודה בן בבא או לר' יהודה בר אלעאי (תלמוד בבלי בבא קמא ק"ג/ב'). והובא בכתבים שהשם "יהודה" מסוגל לשם חסיד כאשר רמז על כך דוד המלך ברוח הקודש "כי הפלה י-הוה חסיד לו" (תהילים ד'/ד') סופי תיבות – יהודה.

כשנה לאחר פטירת רבי עקיבא נתאספו חכמים בכרם ביבנה – ר' יהודה בר אלעאי, ר' יוסי ורשב"י. הגיע יהודה בן גרים וישב עמם. ר' יהודה בר אלעאי החל לספר בשבח הרומיים ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו, תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק ורשב"י אמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן... הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה ייהרג (תלמוד בבלי שבת ל"ג/ב').

נודע כבקי בהלכה, באגדה ובמדרשים ומונה על ידי המלך להיות 'ראש המדברים בכל מקום' (תלמוד בבלי שבת ל"ג/ב') ושימש כ"מוריינא דבי נשיאה" [מורה הוראות ועל פיו היו עושין כל דבריהם - רש"י]‏ (תלמוד בבלי מנחות ק"ד/א'). ר' יוחנן הכריע שבכל מחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' יהודה ור' שמעון – הלכה כר' יהודה, אולם במקום בו נחלקו ר' יהודה ור' יוסי – הלכה כר' יוסי (תלמוד בבלי עירובין מ"ו/ב').

'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה... פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד תורה ודרש' (תלמוד בבלי ברכות ס"ג/ב').

סבר שיש לשלב לימוד תורה עם מלאכה ואמר 'כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות' (תלמוד בבלי קידושין כ"ט/א') אולם על האדם לעשות את תורתו קבע ומלאכתו עראי (תלמוד בבלי ברכות ל"ה/ב'). 'כד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה [נשא על כתפו שרפרף כאשר היה הולך לבית המדרש], אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה' (תלמוד בבלי נדרים מ"ט/ב').

בניו מתו בחייו (תלמוד בבלי מועד קטן כ"א/א'). לא ניצל את מעמדו הרם בעיני השלטון לטובות הנאה אישיות והיה עני מרוד. עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד 'דביתהו דרבי יהודה נפקת נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי וכד מיכסי ביה הוה מברך ברוך שעטני מעיל. זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, רבי יהודה לא אתא לבי תעניתא, אמרין ליה לא אית ליה כסויא. שדר ליה גלימא ולא קביל דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא חזי מאי איכא מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא' (תלמוד בבלי נדרים מ"ט/ב' – נ'/א').

'כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין [סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה – רש"י] ודומה למלאך י-הוה צ-באות' (תלמוד בבלי שבת כ"ה/ב'). 'ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו' (תלמוד בבלי תענית ל'/א'-ב'). 'היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה' (תלמוד בבלי כתובות י"ז/א').

'אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה מורה ורוי אמר לה הימנותא בידא דההיא איתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת אלא חכמת אדם תאיר פניו אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין אמר ליה ביהודאי תרוייהו אסירן אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד' (תלמוד בבלי נדרים מ"ט/ב').

'היה גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית והביאו עז וקשרו לו בכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב... ישבו ובדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עון אלא של אותה העז בלבד שעברתי על דברי חבירי שהרי אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל' (תלמוד בבלי תמורה ט"ו/ב').

רוב הספרא [מדרש ההלכה לספר ויקרא] הוא של ר' יהודה.

יום פטירתו אינו נזכר בשום מקום אולם השתרש מנהג כי ביום י"ד אייר חל יום ההילולא.