אביו: ר' מסעוד ביטון.
אמו: מרת איטו.
אשתו: הרבנית רוזה.
בניו: ר' אשר, ר' בנימין, ר' גד, ר' דן, ר' יהודה, ר' יצחק, ר' לוי, ר' מאיר, ר' ראובן ור' שמעון.
בנותיו: גב' פועה (בעלה ר' שאר ישוב אלחרר), גב' רות (בעלה ר' יואל קפלן) וגב' שפרה בן טוב.
אחיו: ר' אברהם, ר' מאיר ור' שמעון.
אחיותיו: מרת ימנה (בעלה שמעון וקנין), מרת יקוט (בעלה ר' ישועה אביטן), מרת ממה רחל (בעלה יחייא וקנין) ומרת מסעודה (בעלה משה רווח).
סבא: מימון (מצד אביו).
סבתא: ימנה (מצד אביו).
מורו: ר' ישראל אביחצירא [ה"בבא סאלי"].

נולד בשנת ה'תר"ץ בכפר תאמסינט (מרוקו). הוריו בנו את בית הכנסת שעל מקום ציון קברו של ר' דוד ומשה אשר נגלה לאמו בחלום והורה לה לקרוא לבן שייוולד לה על שמו – 'משה'.
בגיל 4 עבר עם משפחתו להתגורר בקזבלנקה (מרוקו) ומגיל 9 נהג להתעורר בכל לילה לאמירת 'תיקון חצות' וללימוד עד עלות השחר. למד בישיבת 'אוצר התורה' ובגיל 16 החל ליצור קשר עם מעבדי עורות מהם רכש קלפים ומכספו שילם לסופרים על מנת שיכתבו עבורו מזוזות, בדק את מזוזות בתי היהודים בעיר ואם נמצאו פסולות החליפם על חשבונו. יהודי קזבלנקה החלו לגשת אליו עם מזוזות ביתם ולבקש שיביט בהם ויחווה את דעתו על מקור בעייתם ופתרונה.
אחיו (מאיר) לא נישא ובעודו בחור הודיע לאימו כי הוא עומד למות, עלה על מיטתו והשיב את נשמתו ליוצרה.
בגיל 20 חלה בשחפת ולאחר שאביו (ר' מסעוד) השקיע כמעט את כל כספו ברופאים ובתרופות חייו ניצלו בחסדי ה'. בשנים בהן נאסר על יהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל, פעל במסגרת תנועת בית"ר וסייע במסירות נפש בהברחת עולים ממרוקו לארץ ישראל. חודשים ספורים לאחר נישואיו עבר לצרפת, לאחר שגילה כי יש באיטליה פסל של ע"ז [עבודה זרה] ששמו 'ביטון' שינה את שמו ל'בן טוב'.
בי"ב אלול ה'תשט"ז עלה לארץ ישראל והתגורר בקריית שמונה ובצפת, אולם לאחר תקופה קצרה עבר להתגורר במעברת חצרים בבאר שבע, התפרנס ממכירת מוצרי טכסטיל והפיץ את תורתו של ר' דוד ומשה.
במשך כשנתיים נהג להסתובב מבית לבית או בסמוך לשוק הבדואי ולהציע את מרכולתו על גבי משטח עץ, באותה עת בדק את מזוזות הבתים ובאם נמצא שאינן כשרות החליפן גם ללא ידיעת הבעלים. לאחר זמן פתח חנות בשם 'ירושלים של זהב' למכירת תכשיטי זהב וככל שמיעט את זמני שהייתו בחנות כיוון שבדק מזוזות, פרנסתו לא נפגעה אלא להפך.
בכל יום שלישי ושישי המשיך את מנהגו ממרוקו ללמוד עם מורו - ר' ישראל אביחצירא [ה"בבא סאלי"], כשהם סגורים לבדם בחדרו של ה"בבא סאלי". מידי יום טבל במקווה והתפלל בנץ החמה. למרות שסבל מחולי ומכאובים בכל חלקי גופו ערך פעמיים בשנה "תענית דיבור" – בי' טבת ובי"ז תמוז. בכל שני וחמישי התענה על צרותיהם של אנשים, על מקרים קשים שהגיעו אליו נהג להתפלל בלילות לאחר 'תיקון חצות' ובתפילות הימים הנוראים נהג לבכות בכי רב וגדול. מספר פעמים בשנה ערך "תיקון כרת" ובמוצאי שבת שלפני יום הכיפורים ערך "תיקון כרת" ברוב עם. הסתיר את עומק ראייתו והשגותיו והתנהג בפשטות ובתמימות ואם ראה שמישהו מתפעל ממנו עשה דברים מוזרים בכדי שהרושם עליו יתבטל.
פתח בית כנסת בשוק הפירות והירקות, במרכז העיר העתיקה בבאר שבע ובשוק החדש ושילם את השכירות, הניקיון, החשמל והתחזוקה הקבועה. ייסד כולל וסמינר לבנות ובניגוד לחוק העירוני דאז סייע בידי "יד לאחים" לבנות בתי כנסת בבאר שבע לעדת הגרוזינים.
הסתובב בבתים ובבתי כנסת בכל רחבי באר שבע ושכנע את ההורים לשלוח את ילדיהם ללימודים בישיבות ערב שהקים יחד עם הרב אלעזר קליין [ראש ישיבת 'בית הילל'] והרב איינפלד [ראש ישיבת באר שבע]. סיפק לילדים כרטיסיות לנסיעה מביתם לישיבת הערב וכן דאג להם לארוחת ערב ולפרסים. עבר בין בתי הכנסת והתרים את הקהל עבור ישיבות הערב לנערים ולילדים ועבור פעילויות תורניות לנוער ולמבוגרים. נישק את ידי הילדים ובכל חג פורים חילק דמי פורים למאות ילדים וילדות שבאו לשמוע את קריאת המגילה. אהב את בחורי הישיבה, האברכים ותלמידי החכמים ומעת לעת העניק לבחורי הישיבה שטרי כסף גדולים על מנת שירכשו חליפה חדשה, מגבעת, נעליים וכדו'.
נזהר שלא ליהנות מאחרים, אף פעם לא חזר בו ממה שהבטיח, לא חשש משום אדם גם כשהיה צריך להוכיח. פעל נגד ניסיונות הכנסייה להפיץ חומר מיסיונרי בבאר שבע, נגד ניתוחי מתים בבית הרפואה 'סורוקה' בבאר שבע ונגד גיוס בנות לצה"ל. ארגן קבוצת נהגי מוניות שומרי שבת על מנת לפתוח תחנת מוניות שומרת שבת. בכל שבת הסתובב בבתי הכנסת וחיזק את הקהל לשמירת תורה ומצוות וכונה "רבי משה הדתי".
כאשר הגיע לבית הכנסת אדם וביקש עזרה כספית, הכניס את ידו לכיס ונתן בשמחה כל מה שהיה בכיסו. לשמחות משפחתיות הגיע כשכיסיו מלאים בכסף וכאשר קרוביו באו לדרוש בשלומו, הכניס את ידיו לכיסיו, הוציא שטרות ומסרם בהבלעה.
בשנת ה'תשל"ז הגיעה אל חנותו 'ירושלים של זהב' אישה מבאר שבע אשר שנים רבות לא זכתה לפרי בטן וביקשה שיבדוק מזוזה מביתה. בהתאם להבטחתו ילדה כעבור שנה בן והזמינה אותו לשמש כסנדק. לאחר שסיפרה את המעשה לקהל שנכח בברית החלו רבבות לנהור עם מזוזותיהם אל חנותו ועד לשעות הלילה המאוחרות גם לביתו לבקש את עצתו וברכתו. בהתאם להוראת מורו (ה"בבא סאלי") סגר את חנותו והחל לקבל קהל במשך יום שלם. טרם קיבל קהל התפלל לסייעתא דשמיא ובמשך שעות רבות בהן קיבל את הקהל לא אכל ולא שתה. כאשר מצא מזוזות שאינן כשרות, הורה לרכוש מזוזות חדשות וכשרות ולאנשים שלא הייתה אפשרות כלכלית לרכוש מזוזות, העניק כסף למטרה זו או מזוזות חדשות ללא כל תשלום. פעמים רבות גילה את בעייתם של אנשים וקבע את הפיתרון למרות שהגיעו ללא מזוזות, אולם על מנת להעצים את ערכה של המזוזה השתמש בה כהסוואה לראייתו הרוחנית ונהג לומר 'תנו לגוי להחזיק בידו מזוזה למשך זמן ואל תתפלאו אם אחרי כן יבוא להתגייר'.
כאשר לא הצליח לקלוט הארה עקב המצב הרוחני הירוד של האדם אשר הגיע לקבל את עצתו, נהג להסתובב עם כסאו לאחור, אמר ווידוי בעמידה ולאחר שקיבל על עצמו תשובה זכה להארה ולגילוי הנסתרות. סייע בעצה והדרכה לכל הפונים אליו, השכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, נודע כפועל ישועות והתפרסם בכינוי "צדיק המזוזות".
בשנת ה'תשמ"ו עבר להתגורר בירושלים ובשנת ה'תשנ"ג הקים את "מוסדות דור ודור".
בג' תמוז ה'תש"ע בסיום ימי השבעה על המקובל הרב מרדכי אליהו עמו היה נפגש ללימוד בחברותא אחת לחודש, קיבל אירוע מוחי אולם גם כשהיה במצב קשה ביותר וכל תנועה הייתה מתבצעת על ידו בקושי רב, לא הסכים שיקפלו עבורו את הטלית והתפילין על אף שפעולה זו ארכה לו כ–25  דקות. בלילות התעורר פעמים רבות וכל פעם נטל את ידיו במאמצים עליונים. בא' אב שוב קיבל אירוע מוחי וביום שישי לאחר חצות היום השיב את נשמתו ליוצרה.

המידע והתמונות באדיבות "מוסדות דור ודור"