אביו: יצחק אבינו.
אמו: רבקה אמנו.
אחיו: עשו.
סבא: אברהם אבינו (מצד אביו) בתואל (מצד אמו).
סבתא: שרה אמנו (מצד אביו).
נשותיו: לאה, רחל, בלהה וזלפה.
בניו: שנים עשר השבטים – ראובן, שמעון, לוי, יהודה (לאה). דן ונפתלי (בלהה). גד ואשר (זלפה). יששכר וזבולון (לאה). יוסף ובנימין (רחל).
בתו: דינה (לאה).

השלישי משלושת האבות נולד בשנת ב'ק"ח לאביו שהגיע לגיל 60. "ואחרי-כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב... ויגדלו הנערים... ויעקב איש תם יושב אהלים...ורבקה אוהבת את-יעקב".
מידתו היא מידת הרחמים, שכנגד ספירת התפארת (מידת האמת) – תיתן אמת ליעקב.
לפי שעבודת הקורבנות נעשית ע"י הבכורות קנה את הבכורה מעשו בעד נזיד עדשים ולאחר שלקח גם את הברכה שאביו רצה לברכו, עשו תיכנן להורגו.
כעצת אמו ובברכת אביו, בהיותו בן 63 ברח מפני עשו אל לבן בכדי לשאת אשה. במהלך בריחתו שלח עשו את בנו אליפז להרוג אותו אך כיון שאליפז גדל בחיקו של יצחק, במקום להרוג את יעקב לקח את כל שהיה לו בהתאם לבקשת יעקב, בטענה שהעני חשוב כמת וכך יקיים את ציווי אביו. בדרכו לחרן ניטמן בישיבת עבר במשך 14 שנה ללמוד תורה.
תיקן את תפילת ערבית "ויפגע במקום וילן שם", שנאמר "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ברכות כ"ו ב.), וזכה לגילוי אלוקי במהלכו הובטחה לו ולזרעו ארץ ישראל "...הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך; והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל-משפחות האדמה ובזרעך; והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר-תלך והשיבותיך אל-האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם-עשיתי את אשר-דברתי לך" (בראשית כ"ח/י"ג-ט"ו). בבית לבן שהה 20 שנה.
"ויאהב יעקב את-רחל" (בראשית כ"ט/י"ח), עבד 7 שנים בכדי לשאת אותה לאישה, אך לבן רמהו ונתן לו את לאה. על מנת שלא ירגיש בדבר נתן את זלפה שפחתו הקטנה להיות לה לשפחה ובבוקר כשנודע הדבר אמר ליעקב שמייד לאחר שבעת ימי המשתה ייתן לו גם את רחל לאישה ויעבוד עוד 7 שנים נוספות בעבורה. יעקב הסכים ולבן נתן לרחל את בלהה שפחתו הגדולה להיות לה לשפחה.
כיון ורחל הייתה עקרה, כשם שעשתה שרה אמנו נתנה ליעקב את בלהה לאישה בכדי להיבנות וקראה את שמות הבנים שנולדו ממנה דן ונפתלי.
לאחר שלאה ילדה 4 בנים וראתה כי עמדה מלידת, נתנה את זלפה ליעקב לאישה וקראה את שמות הבנים שנולדו ממנה גד ואשר.
"ויפרוץ האיש מאד מאד, ויהי-לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים" (בראשית ל'/מ"ג).
לאחר לידת בנו - יוסף, חזר לכנען. שהה בדרך 18 חודשים במהלכה נילחם במלאך (שרו של עשו), יחד עם בניו נילחם בבני שכם לאחר מעשה דינה ובהגיעו לבית-אל זכה שוב לגילוי אלוקי במהלכו נאמר לו: "...לא-יקרא שמך עוד יעקב כי אם-ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל" (בראשית ל"ה/י').
בשביל זכות התורה לא נענש על 14 השנים שלמד בבית עבר אלא רק על השנים בהן פירש מאביו ולא כבדו, על כן פירש ממנו יוסף במשך 22 שנים. בהיותו בגיל 130 ירד למצרים "ואת-יהודה שלח לפניו אל-יוסף להורות לפניו גושנה..." ברך את פרעה שיעלה נילוס לרגליו ומאז פרעה היה בא אל הנילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ והרעב כלה. "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה".
ביקש רחמים והתפלל שאדם לא ימות לפתע כי עד אז אדם היה מתעטש ומיד נשמתו הייתה יוצאת. ובו נתקיים הדבר לראשונה, "...ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". לפני הסתלקותו השביע את בנו, יוסף "...אל-נא תקברני במצרים; ושכבתי עם-אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" וברך את שני בניו אפרים ומנשה. אמר ר' יודן בשם רבי אליעזר בר אבינא לשני בני אדם גילה הקב"ה את הקץ ליעקב ודניאל. ליעקב שנאמר "ויקרא יעקב אל-בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר-יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מ"ט א') אך נסתלקה ממנו שכינה. "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" שוב צווה אותם לקבור אותו "...אל-המערה אשר בשדה עפרון החתי; במערה אשר בשדה המכפלה...".
"ויאסוף רגליו אל-המטה ויגווע ויאסף אל-עמיו" בשנת ב'רנ"ו ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת (תענית ה' ב.).
"ויצו יוסף את-עבדיו את-הרופאים לחנוט את-אביו...וימלאו-לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים ויבכו אותו מצרים שבעים יום...ויעל יוסף לקבור את-אביו ויעלו אתו כל-עבדי פרעה זקני ביתו וכל זקני ארץ-מצרים; וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו...; ויעל עמו גם-רכב גם-פרשים, ויהי המחנה כבד מאד; ויבאו עד-גורן האטד אשר בעבר הירדן" ובאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, אך כיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב עמדו כולן ותלו בו כתריהם "ויספדו-שם מספד גדול וכבד מאד, ויעש לאביו אבל שבעת ימים...; וישאו אותו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה".
מספריו:
• ספרא דצניעותא (ק)