אביו: ר' חיים חייקל.
אמו: מרת סתירה גיטא.
אשתו: מרת בת שבע אסתר.
בנו (היחיד): ר' יצחק.
בנותיו: מרת חיה מושא (בעלה ר' אברהם בעל "ביכורי אברהם"), מרת חני הינדא (בעלה ר' מרדכי פארבר) ומרת שרה לאה (בעלה ר' שלום צבי קרומינסקי).
אחיו: אליהו.
סבא: ר' אריה (מצד אביו), ר' יצחק (מצד אמו).
מוריו: ר' גרשון תנחום (בעל "אילנא דחיי"), ר' חיים חייקל [אביו], ר' יוסף רייזין (בעל "עדות ביהוסף").
מתלמידיו: המקובל אהרן שלמה מהריל, המקובל משה יעקב רביקוב ["הסנדלר הקדוש"].

נולד בי"ב טבת ה'תר"א בעיר זאגר (ליטא).
מצד אביו ומצד אמו הינו מגזע האר"י ז"ל ומצד אחד הינו גם מגזע המקובל שמשון מאוסטרופולי.
מילדותו ניכר בכושר זיכרונו המופלא ובמידותיו הנעלות, למד אצל אביו ובגיל 13 עבר למינסק (בלארוס) ולמד בשקידה במשך 6 שנים בישיבה של ר' גרשון תנחום.
לפני גיל 20 נשא לאישה את בתו של ר' דוד פיין מנכבדי העיר שאולאי [שאוול] (ליטא) וכונה "רבי שלמה פיין". זוגתו דאגה לפרנסת הבית על מנת לאפשר לו לשקוד על לימוד התורה ומפאת מצבו הכלכלי הדחוק קיבל את ההצעה לכהן כדומ"ץ [דיין ומורה צדק] בשאוויל אולם עד מהרה חזר בו מהחלטתו והמשיך לשקוד על לימוד התורה. בהסכמת זוגתו לקח עמו את בנו היחיד והלך ללמוד בישיבת טלז (ליטא). במשך כ – 10 שנים שקד יומם ולילה על לימוד התלמוד הבבלי והירושלמי, פוסקים ראשונים ואחרונים, ספרי מוסר ותורת הנסתר. ישן מעט מאוד והתפלל לה' בתחנונים שיאיר עיניו בלימוד התורה.
בשובו לעיר שאוויל השתדל להסתיר את דרכו בקודש ולא ניאות לקבל מישרת רבנות. הסתגר בביתו והמשיך ללמוד יומם ולילה את תורת הנגלה והנסתר כשהוא עטור בטלית ותפילין, לא שח שיחה בטלה, על כל מצווה שבאה לידו התפלל לה' בדמעות שליש לזכות לקיים אותה בשלמות ולמרות העוני השתדל לקיים את המצוות בכל ההידורים ובשמחה עצומה.
בשנת ה'תר"ם לערך נבחר על ידי גדולי דורו להכין לדפוס את כתבי הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא] וכן כתבי מקובלים נוספים – הרמח"ל [רבי משה חיים לוצאטו] ור' יצחק אייזיק חבר. על אף חולשת ידו הימנית בעת שכתב את חידושיו בקדושה ובטהרה, ידו כתבה במהירות מפליאה וכאשר הוציא לאור בשנת ה'תרמ"ט את ספרו "הקדמות ושערים" התפרסם כגאון בקבלה.
כתב ביאור על ספר "היצירה" ספר "התמונה" ועל "ספרא דצניעותא" אולם מפאת צניעותו לא נכתב בשמו המלא כי אם בשם הרשב"ח [הרב שלמה בן חיים].
בכ"ה ניסן ה'תרע"ד נפטרה זוגתו ונטמנה בעיר שאולאי.
כאשר בשנת ה'תרע"ה גזרו על יהודי שאולאי לעזוב את העיר תוך 15 שעות גנז את כתבי ידו בקרקע ועבר להתגורר סמוך אצל חתנו בעיר האמעל [פלך מוהילוב] (רוסיה). לאחר שהגרמנים כבשו את העיר שאוויל גילה את סודו לאחד מידידיו [בן ציון נוריק] משאוויל אשר פעל למציאת הכתבים והשבתם. התגורר בעיר ברדיאנסקי (רוסיה) ולמרות 7 שנים של נדודים וסבל בעקבות מלחמת העולם הראשונה סיים בשנת ה'תרפ"א את כתיבת "ספר הכללים" [מתוך ספר "לשם שבו ואחלמה"] ושב להאמלא.
בשנת ה'תרפ"ב שלח מכתב אל הראי"ה [רבי אברהם יצחק הכהן קוק] בבקשה להעניק היתר כניסה לארץ ישראל עבור אחד מתושבי העיר האמלא שרצה לעלות לארץ ישראל ובחתימתו הביע את שאיפתו האישית לעלות לארץ הקודש. הראי"ה קוק דאג באופן מיידי לשלוח אליו את היתר הכניסה הנדרש מטעם השלטון ובחודש אדר שנת ה'תרפ"ד הגיע לארץ ישראל יחד עם בתו (חיה מושא).
התגורר בירושלים, נהג להתבודד ולפשפש במעשיו שלא יהיה בהם נדנוד עבירה וקיבל את כל הפונים אליו בבקשת עצה וברכה בסבר פנים יפות.
בחודש אדר שנת ה'תרפ"ו בשבוע בו קוראים את פרשת תצווה על אבני החושן – הלשם שבו ואחלמה, חלה לפתע וביום שישי כאשר הביאו אליו מבית הדפוס את ספר "הכללים" [החלק השלישי מתוך ספרו "לשם שבו ואחלמה"] חיבק ונישק את הספר כשדמעות זולגות מעיניו והודה לה' על החסדים, הנסים והנפלאות שעשה עמו בימי חייו. כאשר הנוכחים בחדרו ברכו אותו שיזכה להוציא לאור את כל כתבי ידו השיב 'ברוך השם שזכיתי עד כאן ודי' ובליל שבת לאחר שקידש על היין השיב את נשמתו ליוצרה.
ביום ראשון הובא לקבורה וכל הנוכחים ראו עמוד אור כמראה הקשת ממזרח למערב עד סתימת הגולל.
מספריו:
• הדעה: דרושי עולם התוהו
• הכללים
• הקדמות ושערים (ק)
• לשם שבו ואחלמה (ק1/ק2)