אביו: ר' מימון.
אמו: הרבנית רחל.
אשתו: הרבנית ג'אמילא.
בניו: ר' דוד, ר' אברהם.
סבא: ר' שר שלום (מצד אביו), ר' משה אלכריף (מצד אמו).
מוריו: ר' יצחק סבאג.

רבה הראשי של מרוקו נולד בכ"ב שבט ה'תרס"ט במקנס (מרוקו) ומילדותו הבחינו שנוצר לגדולות.
אביו נהג להוליכו עימו לבית הכנסת אל התפילות באשמורת הבוקר ולתיקון חצות בימי השבוע. מלבד כישרונותיו הפלאיים אף רגע מזמנו לא הלך לאבוד. בגיל 9 ראה אביו כי יש לו חשק פנימי של יראת שמים ורצון גדול לעשיית מצוות, החל לחנכו במצות התפילין, ובגיל 13 החל בחזנות במקומו של אביו. סמוך לגיל 14 נכנס לישיבתו של הגאון ר' יצחק סבאג והחל מטפס ועולה בסולמה של עבודת הבורא. מרוב שהיה שקוע כל הזמן לחדש חידושי תורה לא היה יכול לישון, הרופאים הביאו לו תרופות וסמי שינה על מנת שיירדם ובכל זאת לא הצליח להירדם עד שמנהל הת"ת לקח אותו לעבוד עבודה פיזית ואז הצליח להירדם. בהקדמה לספרו "מזרח שמש" כתב על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול יצא למרחקים, בהיותו כבן 22 התייחסו אליו כמורה הוראה בעניינים קשים ובהגיעו לגיל 30 פנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט. בהתאם לבקשת הראב"ד מינו אותו בסוף שנת ה'תרצ"א לאחד מן המחנכים בתלמוד תורה. לאחר כשנתיים מונה למנהל הרוחני של קרית החינוך במקנס ואודות למרצו ולחכמתו, המקום שגשג פרח והצליח בכמות ובאיכות והרים את קרנה של תורה. בת"ת למדו מגיל 4 ועד גיל 18 ומספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מ-2,000 תלמידים.
נשא לאישה את בתם של ר' משה לכרייף ומרת חנה ועד הגיעו לגיל 25 אביו פרנס אותו ואת בת זוגו ודאג לכל מחסורם. ר' שלום שקד על לימוד התורה ושאל מאת ה' שלא יעשירהו עושר גדול, שלא יבטלנו מהתורה. כל תפילותיו ובקשותיו היו להעשירו בתורה ובחידושיה, את היצר הרע שדחק בו 'הרי אתה בעל אישה ובנים, ומה תהיה אחריתך?' דחה 'כיון שטוב להיות חכם עני, מהמוני עשיר'. בהגיעו לגיל 34 החליט כי במקביל לתפקידו כמנהל התלמוד תורה עליו להוסיף בתורה על ידי שיגביר חיילים לתורה. בי' אדר ה'תש"ד נפתחה הישיבה ור' שלום השפיע על הבחורים תורה, הלכה, מוסר והשקפה. ר' משה חי אליקים (ראב"ד קזבלנקא) ניסה לשכנע את ר' שלום להגיע וליטול חלק בקבוצת הדיינים שבבית הדין שבראשותו אך לר' שלום היה קשה לעזוב את פעילותו הרוחנית שבמקנס. בשנת ה'תש"ט לאחר פטירת הראב"ד (ר' משה חי אליקים) היה מוכרח להיענות לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקא ליטול על עצמו את עול הדיינות, ועל אף גילו הצעיר נבחר לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקא. המלך העניק לו תליון ותעודה לסמל שגם משפט שישפוט גויים יהיה מקובל במערכת השיפוט של המלוכה והממשלה. אף בעיני הגויים היה אהוב ומקובל, ההערכה הגדולה הגיעה עד שבמשך הימים המלך נהיה לידידו האישי. לפחות פעמיים בשנה היה ר' שלום מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר ור' שלום היה מברך למלך בשפע של ברכות ואיחולים כראוי למלך שחלק לו ה' מכבודו. המלך היה מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. בהתאם לסמכות שהוענקה לו ע"י המלך קבע כללים קפדניים בהשגחה על הכשרות וניהל את מערכת הכשרות באופן אישי. לא נתן תעודת הכשר לעסק בטרם חקר תחילה על בעל העסק בנאמנות בממונות. מי שהפר כלל מכללי הכשרות ומי שפתח בית מטבחיים ללא רשות ב"ד היה נענש עפ"י הממשלה. תיקן שעל השוחט לסור למשמעת הרב המקומי וכן שכל חצי שנה צריכים בעלי העסקים להחזיר את תעודת הכשרות והיה מחזיר רק למי שהחליט להחזיר. הקפיד ודקדק בכבוד ועונג שבת, בימי שישי אחר חצות הסתפק בשתיית כוס חלב או כוס לבן, כיון שרצה להרגיש את עונג השבת באכילה של שבת כראוי, לכן דאג שלא לבוא לשבת כשהוא שבע. בשעות הסמוכות לשבת ישב בסלון והמתין ליום השבת כשהוא מלובש בבגדו הלבן ובכובעו המסורתי בצבע שחור ואדום ופיו מלא בשירים ופיוטים לכבוד השבת. בצאת השבת ערך הבדלה ברגש מיוחד, באריכות תוך אמירת תפילות להצלחה ופיוטים רבים. היה לומד בקול גדול ובנעימה גדולה בכל הזמנים, גם בשעות הלילה המאוחרות. פעמים רבות לאחר שלמד כל הלילה, הסתכל על השעון ואמר לאשתו 'אני הולך לתפלת מנחה' ואשתו הייתה משיבה 'עכשיו לפנות בוקר'. או שהיה אומר 'כיון שצריך לתת מנוחה לגוף אעלה לנוח' היה מסתכל בשעון ורואה שכבר הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. העיד כי מיום שהגיע לגיל בר-מצוה עד שהגיע לימי הזקנה לא חיסר תפלה אחת בצבור. פעמים רבות ישב על מיטתו המוכנה לשינה וכתב חידושי-תורה כששתי רגליו מקופלות ושלובות זו בזו, היו תלמידי חכמים שניסו לעשות והסביר להם שהוא מצליח מפני שהרגילו אותו לכתוב כך כבר בקטנותנו.
בסוף שנת ה'תשל"ז נתבקש ר' שלום לבא לכהן כרבה הראשי וראב"ד ירושלים ובג' כסליו ה'תשל"ח נבחר למשרה זו. כשהגיע לארץ ישראל אמר: שתפלתו ותקוותו שגם בארץ ישראל יזכה לענות לכולם באותה מידה שענה בהיותו במרוקו ואכן אלפי תשובות השיב במהלך חצי יובל בהם כיהן כראב"ד ורבה של ירושלים. היה סמל מופת ודוגמא של רודף שלום, התרחק מאוד מן המחלוקת, השתדל ואף עלה בידו להיות מקובל נערץ ואהוב על כל החוגים והעדות בארץ ומחוצה לה, תוך שהוא מקרין אחדות ואהבה לכולם. לשכתו וביתו היו פתוחים לרווחה בכל שעות היום והלילה לכל דורש, אנשים ונשים, חכמים והמוניים, אברכים וקשי יום. הקדיש להם מזמנו המצומצם, קיבלם במאור פנים, בסבר פנים יפות, בנחת רוח ושמע אותם בסבלנות. כאשר התייגע הרבה ליישב קושיה חמורה ולא היה עולה בידו, היה משהה את הקושיה ליום יומיים, מרבה בתחינה ובוכה לבורא עולם שיאיר את עיניו, ולאחר מכן היה ניגש שוב לעיין בסוגיא. כשנשאל על שלומו, היה עונה 'אני חולה ואני בריא'! כשאני עוסק בתורה אני שוכח את כל הייסורים ואז אני בריא, וכשאני צריך להפסיק את הלימוד לצורך אכילה או שינה אז אני נזכר שאני חולה. בתקופה האחרונה לחייו אסרו עליו הרופאים ללמוד, אך הוא אמר לרופאים שאם כך אז למה לו חיים וטוב מותו מחייו, הרופאים התאמצו ומצאו כדורים שיוסיפו לו כוחות שיאפשרו לו ללמוד. ביום שישי האחרון לחייו הספיק לכתוב תשובה בעניין עגונה וביום שבת קודש ה'תשס"ג החזיר את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• בית שמש: על הרמב"ם
• וחם השמש: על התורה, קונטרסים, ביאורים על תהילים ופרקי אבות
• מזרח שמש (ק)
• שמש ומגן (ק1/ק2/ק3)
• תבואות שמש: ש"ות בהלכה (ק1/ק2/ק3/ק4)

המידע באדיבות מחבר "אורה של ירושלים"