fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:
אביו: ישי.
אמו: נצבת.
נשותיו: אחינעם היזרעאלית, אביגיל, מיכל, מעכה, חגית, עגלה, אביטל ובת שבע.
בניו (שנולדו בחברון): אמנון, דניאל, אבשלום, אדוניה, שפטיה, יתרעם. (שנולדו בירושלים): שמעא, שובב, נתן, שלמה, יבחר, אלישמע, אליפלט, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע ואליפלט.
בתו: תמר.
אחיו: אליאב, אבינדב, אבישי, יואב, שמעא, נתנאל, רדי, אצם.
אחיותיו: אביגיל (בעלה יתר הישמעאלי [יתרא הישראלי]) וצרויה.
סבא: עובד (מצד אביו), עדאל (מצד אמו).
אבי סבו: בעז [אבצן שופט ישראל].
השני במלכי ישראל ויהודה והראש לשושלת מלכות בית דוד נולד בבית לחם בשנת ב'תתנ"ד. הינו הצעיר בשמונת בניו של ישי, צאצא לרות המואבייה שהתגיירה. מסופר אודותיו בפירוט בספרים שמואל, מלכים א' ודברי הימים א'.
מובא במדרש כי אדם הראשון ראה עד סוף כל הדורות. כשנודע לו שהוקצבו לדוד שלש שעות לחיות, גמר בדעתו לחלוק לו במתנה שבעים שנים מחייו.
תכונותיו המצוינות ניכרו עוד בנערותו, "ידע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו" (שמואל א' ט"ז/י"ח). כנער היה רועה צאן. עקב שיקול דעת עצמי של שאול המלך לגבי הקרבת קורבנות לאחר הניצחון במלחמה נגד עמלק, חרה אף ה' בו ו"סרה רוחו". דוד נמשך בסתר על ידי שמואל הנביא על מנת להחליפו על כס המלוכה. שאול המלך מינהו לנושא כליו, במסגרת תפקידו כנגן המלך ונושא כליו דוד נערץ יותר ויותר בעיני העם, כאשר במלחמה נגד הפלשתים הרג את גוליית זכה במיכל [בתו של שאול], לאור הבטחת שאול לתת את בתו לאישה לאיש שיהרוג את גוליית.
במסכת סנהדרין פרק ב' מובא שדוד נשא אלמנתו של שאול, שנאמר: "ואתנה לך את-בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך". (שמואל ב' י"ב/ח'), אך תנא קמא סובר שכוונת הכתוב הינה לנשים הראויות לו מבית המלך – מירב ומיכל בנות שאול המלך.
כשנודע לשאול שדוד טוען לכתרו, החל במסכת רדיפות אחריו במטרה להוציאו להורג. דוד נאלץ לברוח ל"ניות" שברמה דרך "נוב" עיר הכוהנים ו"גת" הפלשתית למדבר "יהודה". במנוסתו נעזר באשתו [מיכל בת שאול] וביהונתן [בנו של שאול]. על אהבת דוד ויהונתן מסופר רבות, נאמר במשנה (מסכת אבות ה'/ט"ז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר ושאינה תלויה בדבר זו אהבת דוד ויהונתן". דוד נרדף על ידי שאול גם במדבר יהודה ואף על פי שהייתה לדוד האפשרות להרוג את שאול פעמים רבות, לא עשה כן. לאחר מות שאול ובניו בקרב שהתקיים בהר הגלבוע ראה דוד לנכון לעמוד תחתיו. שר הצבא אבנר בן נר המליך את מפיבושת בן שאול, אך בהתאם לברכת יעקב אבינו ליהודה בנו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט/י'), החל דוד שהיה דור עשירי לפרץ בן יהודה בן יעקב אבינו ע"ה ומצאצאי מרים אחות משה ואהרן למלוך, בהגיעו לגיל 30 בשנת ב'תתפ"ד ומלכותו ארכה 40 שנה.
בתחילה רק שבט יהודה המליך את דוד עליו. שבע שנים מלך דוד בחברון ולאחר רצח מפיבושת הגיעו ראשי השבטים האחרים על מנת להמליך את דוד על כלל ישראל. לאחר שאיחד סביבו את כל ישראל ארגן את המלוכה וחיזק את ממשלתו, הקים צבא לישראל ויצא למסכת כיבושים ביחד עם גיבוריו. בין הכיבושים היו הפלשתים "גת" ובנותיה סופחו לישראל, הדרעזר מלך "צובה", ארם דמשק, חנון בן נחש מלך בני עמון ועמלק באדום.
המטבע שהנפיק דוד בזמנו היה עובר לסוחר ושלא כרגיל אצל הממלכות אף יצא בכל המדינות. מצדו האחד היה מקל ותרמיל [כלי הרועה] ובצד שני מגדל [מבצר גבוה שעשה], רמז לנס שמרועה נתעלה להיות מלך ומתוך ענוותנותו עשה כך כדי שיזכור בהיותו מלך מה היה קודם.
ביום הכיפורים שנת ב'תתקי"ג ה' מחל לו על עוון בת שבע.
חרף הצלחתו במלחמותיו בחוץ נתקל בקשיים מבית על ידי אבשלום ואדוניהו בניו שמרדו בו. למד מאחיתופל שני דברים: 1. לא ללמוד לבד 2. להתפלל מתוך אימה ויראה ועל כך קראו רבו, אלופו ומיודעו.
ניסה להביא את ארון ברית ה' מקרית יערים ובניסיון הראשון הדבר לא הצליח. רצה לבנות את בית המקדש אך נתן הנביא אמר לו כי לא נכון לו לבנות את בית ה', היות ושפך דמים רבים במלחמותיו (דברי הימים א' כ"ב/ח') ועליו להניח הבנייה לשלמה בנו. דוד הכין את החומר הרב לצורך הבניין ושלמה בנו שהוכתר על ידו לפני מותו למלך בנה את בית המקדש. למרות עובדה זו בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס את הארון לפני ולפנים אך השערים דבקו זה בזה, אמר שלמה 24 רננות ולא נענה, אמר "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (תהלים כ"ד/ז') ולא עזר כיון שאמר ה' א-להים אל תשב פני משיחך זוכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב' ו'/מ"ב) – מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי ישראל כשולי קדרה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו עוון (ילקוט שמעוני תהילים רמז תרח"צ). דוד היה "עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב' ח'/ט"ו).
בשעת המנחה של שבת קודש שנת ב'תתקכ"ד השיב את נשמתו ליוצרה אך נזכר בכל דורות ישראל כמלך חי וקיים.
מספריו:
הרמב"ם פסק בהלכות מלכים פרק י"א הלכה א' כי המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה', ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים, אף בפרשת בלעם נאמר ושם ניבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה]. שם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח, ומחץ פאתי מואב זה דוד, וכן הוא אומר וייך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים, והיה אדום ירשה זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו', והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
וכלשון הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק ג' הלכה ד' 'מהרה יגלה אכי"ר'.