אביו: ר' אברהם.
סבא: המקובל רבי יוסף בעל "שופריה דיוסף" (מצד אביו).
סבתא: גימול (מצד אביו).
נולד בשנת ה'תר"ו בעיר יפו (ישראל) למשפחה שעלתה לארץ ישראל מהעיר תטואן (מרוקו) ונקרא 'יוסף' על שם סבו. משפחתו מיוחסת לצאצאי דוד המלך וראשי התיבות של שם המשפחה 'אדהאן' – אני דוד המלך אשר נמשח.
מילדותו שקד על לימוד התורה יחד עם אביו ועם סבו (ר' יוסף). ניכר במידותיו הנעלות, בקדושתו ובצדקותו וכבר כנער התפרסם בבקיאותו בתורת הנגלה ובקבלה. לאחר שסבו נפטר ערך והגיהה את כתבי סבו ובתחילת שנת ה'תרמ"ח יצא לחו"ל [חוץ לארץ] על מנת לאסוף כספים לצורף הדפסתם. במהלך נדודיו הגיע לטורקיה וקיבל כתב המלצה מר' אברהם פאלאג'י (בעל "וישכם אברהם"), המשיך לגיברלטר ובחודש אדר שני ה'תרמ"ט הגיע למרוקו. לקראת סיום מסעו בערי מרוקו נתבקש לכהן כרב הקהילה בעיר סאוטה (ספרד) אולם ברוב ענוותנותו ומפאת רצונו לשוב לארץ ישראל סרב להצעה. לאחר שרבני תטואן הפצירו בו ובפרט ר' שמואל ישראל שהבטיח לסייע לו בכל עניין נענה להצעה והחל לכהן כרב הראשי בעיר סאוטה.
ערך תעניות וסיגופים וכל לילה אמר 'תיקון חצות' בבכיות על גלות השכינה, שקד על לימוד תורת הנגלה, התעמק בלימוד כתבי האר"י וייחד ייחודים. על אף השתדלותו להסתיר את חכמתו ודרכו בעבודת הקודש נודע כבקי בהלכות ובאגדות, תלמוד בבלי וירושלמי, פוסקים ראשונים ואחרונים, קבלה ואסטרונומיה.
ניכר באהבתו לכל אדם ללא הבדל עדה, גזע או לאום וגנה את ההתנכרות בין אשכנזים לספרדים. קיים שיחות אישיות עם יהודי הקהילה וערך ביקורי בית, פעל בדרכים שונות למשוך את בני הנוער ללימוד התורה ולהחזירם לדרך התורה והמצוות ודאג שלכל בני הקהילה יהיה ידע מינימאלי בתורה ובתרי"ג מצוות. השתתף בכל השמחות והיגונות של אנשי הקהילה, ביקר חולים ומהבעת פניו לאחר הביקור ידעו אם לחולה תהיה רפואה או לא. דאג ליתומים ולאלמנות, סייע לעניים וביתו היה פתוח לכל נזקק. קבע תקנות בכל ענייני הקהילה, בדרשותיו שילב הלכות, אגדות ומשלים ובעת הצורך ידע להטיף מוסר עד שהחדיר בלב כל בני הקהילה אהבת תורה אמיתית. הזהיר את בני הקהילה מגזל עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות] ושחובה עלינו כעם נבחר לכבדם ולא לגרום צער לשום אדם. מעת לעת נהג להגיע לקברות צדיקים במרוקו על מנת להתפלל על עם ישראל ולערוך ייחודים. השתוקק והתפלל לשוב לארץ ישראל ובגעגועים היה מספר על ילדותו בארץ ישראל, התמרמר בפני בני ביתו על שנגזר עליו להיות בגלות אך הצדיק את הדין וטען כי דווקא בעיר סאוטה עליו לעשות "תיקון" לכפרתו. בשמחה גדולה קיבל בביתו שד"רים [שליחים דרבנן] שהגיעו מארץ ישראל ובעצמו טרח להאכילם ולהשקותם.
לאחר מעשה שארע כאשר הגיע לבית המטבחיים לשחוט שור מועד וגדול מהרגיל שלפתע השתחרר מכבליו וכל הסובבים נמלטו מלבדו והשור ניגש אליו בראש כפוף על מנת שיוכל לשחוט אותו, החלו לכנותו "רבי יוסף אל סנטו [הקדוש]". התפרסם כי כל ברכותיו מתקיימות ואף אנשי ממשל נוצרים ומוסלמים כיבדו אותו ונהרו לקבל את עצתו וברכתו, נהג לשוחח עמם גם בענייני אמונות ודעות ופעמים רבות פתר להם בעיות בענייני העולם וגרם לקידוש שם שמים ברבים.
כתב חידושים רבים על התורה, הלכה, אגדה, ספר הזוהר וספרי קבלה. לקראת זקנותו נדד בארצות שונות על מנת לאסוף כספים לצורך הדפסתם אולם רובם נגנבו או אבדו.
בצוואתו כתב שלא ירבו בשבחים עליו וביום שבת שנת ה'תרפ"ו בהיותו על ערש דווי פיזם פיוטים המביעים את השתוקקותו הגדולה לארץ ישראל והשיב את נשמתו ליוצרה, בהלווייתו השתתפו גם חכמי העיר תטואן ואף נוצרים ומוסלמים מנכבדי וראשי השלטון המקומי.
מספריו:
• דברי יוסף: חידושים על התורה (
ק)
תמונת הצדיק באדיבות
הרב משה צרפתי - והרב רן אבוחצירא
מכון מרי"ח ניחוח