אביה: המקובל רבי סלמאן מוצפי.
אמה: הרבנית טובה.
בעלה: המקובל רבי דוד שלום.
בניה: המקובל ר' יצחק, ר' מרדכי, ר' משה ור' שלמה.
בנותיה: הרבנית אביגיל (בעלה ר' יוסף חיים פינחסי), הרבנית אלישבע (בעלה ר' שמעון זאיית), הרבנית אסתר (בעלה ר' אברהם זאיית), הרבנית ברכה (בעלה ר' אלחנן אנקוה), הרבנית חבצלת (בעלה ר' יוסף חיים פינחסי), הרבנית חנה (בעלה ר' משה ששון) והרבנית שושנה (בעלה ר' יששכר חזן).
אחיה: ר' בן ציון, ר' יהודה.
אחיותיה: בת שבע (בעלה ר' יחזקאל ירוחם), לאה (בעלה ר' רפאל הכהן), פרחה (בעלה ר' דוד שאלתיאל), הרבנית רבקה (בעלה ר' אברהם טופיק), הרבנית רחל (בעלה ר' עזרא שתיאת), שולה (בעלה ר' משה צדקה) ושרה (בעלה ר' יעקב פנירי).
סבא: ר' ציון מאיר (מצד אביה), ר' ששון עזיז (מצד אמה).
סבתא: הרבנית פרחה (מצד אביה), הרבנית חנה (מצד אמה).
נולדה בכ"ז סיון ה'תש"ד בירושלים (ישראל).
בילדותה למדה בבית ספר "בית יעקב" בירושלים. עקב הדוחק הכלכלי בבית הוריה אספה עם אחיותיה שקי בטון העשויים נייר בכדי לעטוף את ספרי הלימוד והמחברות, בימי חול הייתה אוכלת לחם מרוח במרגרינה וביום שישי המתינה עם אחיותיה שיסיימו לפרוק את משאית הלחם ובקשו את שאריות החלות שנותרו לכבוד שבת אך כאשר לא נותר לחם במשאית היו רצות לאפרים בקאל שנתן להן את הפיתות שנותרו במאפייה. כל יום נהגה להביא לאביה ששהה בבית כנסת "אוהל רחל" את הארוחה שאמה הכינה עבורו וסייעה לאחיותיה [לאה, בת שבע, רבקה, רחל ושולה] לסדר ולנקות את בית הכנסת.
כאשר מרת מסעודה [בתו של המקובל יהודה פתיה] הבחינה במידותיה הטובות ובצניעותה בשובה מבית הספר התיכון בו למדה במגמת תפירה וסיימה בהצטיינות, יעצה לבתה (ויקטוריה) לקחת אותה ככלה לבנה (ר' דוד שלום).
בשנת ה'תשכ"ג החלה לעבוד כמורה מקצועית בסמינר למורות "בית יעקב" בירושלים.
בי' כסלו ה'תשכ"ד נישאה לבנם של ויקטוריה ור' יוסף בצרי והתגוררה בירושלים.
בליל חנוכה לא הבינה כיצד בעלה סיים את ברכות הדלקת נר חנוכה ברגעים ספורים וסיפרה לו על הדלקת הנרות של אביה שנמשכה שעה ארוכה עם כוונות וייחודים, ביקשה הדלקת נרות כדוגמתה ומאותו לילה החל בעלה ללמוד עם אביה את תורת הקבלה, רזי הכוונות והייחודים. כל ערב המתינה ליד החלון להגעת המונית שהסיע את בעלה למקום לימודו, על מנת שלא יבזבז זמן ויוכל להמשיך לשקוד על לימוד התורה. למרות העייפות המתינה לשובו עד אחר חצות לילה והכינה לו כוס תה ובבוקר התעוררה טרם עלות השחר על מנת לסייע לו טרם יציאתו למקווה ולתפילת שחרית בנץ.
כשנה לאחר נישואיה ילדה בן אך כעבור 3 שבועות נפטר מדלקת ריאות ולאחר שילדה את בתה (חנה) עזבה את עבודתה כמורה בסמינר למורות "בית יעקב", התמסרה לטיפול וגידול הילדים ונמנעה מלצאת לאירועים ולשמחות משפחתיות משום שלא אבתה בשום פנים ואופן להפקיד את חינוך ילדיה בידי שמרטפיות. הקפידה על שלוש תפילות בכל יום – את תפילת שחרית התפללה בהשכמה, תפילת מנחה כחצי שעה לאחר חצות היום ותפילת ערבית מיד עם צאת הכוכבים. כאשר אחד מבני המשפחה נזקק לישועה הדליקה נרות לצדיקים והתפללה בדמעות שיעתירו רחמים. במשך תקופה ארוכה נהגה לומר כל יום 3 פעמים את כל ספר תהילים ובחג שבועות 5 פעמים. ספר "מדרגת האדם" [לר' יוסף יוזל הורוויץ] היה מונח תמיד על שולחנה ותדיר שוחחה עם בעלה על הרעיונות האמורים בו. לסעודות שבת הכינה חידון על פרשת השבוע וסיפורים על הצדיקים במחיצתם חיה בילדותה. לא העירה לילדים על שולחן השבת ואם היו הערות הנוגעות לשעת הסעודה או למה שאירע לפניה שמרה אותן בסבלנות עד לאחר הסעודה או למוצאי שבת. הסתפקה באורח חיים פשוט עד סגפני, ישנה על מיטת ברזל מיושנת, את ארונות הברזל הפשוטים בביתה לא ניאותה להחליף וגם כאשר בני המשפחה התחננו להחליף על חשבונם את הריהוט העתיק והמיושן בביתה סירבה בתוקף. מעולם לא אכלה בשר בהמה, לא רכשה עוף שנשחט באחת המשחטות ושלחה את בעלה לשחוט את העוף אצל שו"ב [שוחט ובודק] מוסמך בשכונת "מאה שערים". כאשר הגישה אוכל אל השולחן הזכירה בנועם לאכול לשם שמים, שיהיה כוח לעבוד את ה'. לא הכניסה לבית מכשיר רדיו או עיתון [גם לא מאלו המתקראים "חרדים"]. כאשר הפצירו בה לצאת לנופש הסתפקה בנסיעה לציון של רשב"י במירון ולציון של ר' מאיר בעל הנס בטבריה. מעולם לא בישרה בשורות רעות וכאשר שמעה על אסונות לא העבירה את הידיעה הלאה, גם לא על מנת לפרוק מן הלב. אהבה את האמת ומעולם לא הוציאה דבר שקר מפיה, הודתה על כל דבר אפילו הפעוט ביותר שנעשה עבורה והנחילה לילדיה את האמונה כי החיים בעולם הזה זמניים והעיקר הוא העולם הבא הממתין מעבר לדלת.
לאחר פטירת אביה (רבי סלמאן מוצפי) בי"ז טבת ה'תשל"ה לא היה קץ למכאובה היות והייתה קשורה אליו בעבותות אהבה והערצה, כעבור זמן התגלה כי היא מקבלת ממנו מסרים ברורים מהעולם העליון ועל כן לא הסכימה לסגור שידוך לילדיה טרם תקבל את אישורו של אביה בחלום הלילה. עודדה את בנות המשפחה בעניין הילודה. כסגולה לזכות לבנים צדיקים המליצה להתחזק בצניעות ולעלייתו של הבעל בתורה – להדליק בליל שבת 7 נרות בשמן זית זך ולהתפלל לה' בדמעות שליש.
לאחר שהשיאה את כל ילדיה החלה לנהל בז' כסלו ה'תש"ן את בית הספר לבנות "באר מרים" בשכונת "עיר גנים" בירושלים וטענה כי גם לאישה שנזקקת לצאת לעבודה על מנת לסייע לבעלה ללמוד תורה אסור לשכוח את תפקידה העיקרי בעולם – להעמיד דור של תלמידי חכמים ולגדל בנים ובני בנים לתורה ולמצוות. כאשר בנותיה וכלותיה בקשו את ברכתה לפרנסה נהגה לברך 'שתהיה לכן פרנסה בשפע אבל שבשום פנים ואופן לא תהיו שפחות' ונהגה לומר 'תפקידו של האדם ללמוד, להתפלל, לעשות מצוות ולגמול חסדים וכל מה שעשוי להפריע לכך, ראוי להידחות על הסף'.
התייחסה לבחור ישיבה כ"בן מלך", בשום פנים ואופן לא הסכימה שתלמיד חכם ינשק את ידיה גם אם הינו נכדה וסברה כי בחור הלומד תורה שהגיע לגיל מצוות הינו תלמיד חכם. הדגישה כי לימוד תורה ללא יראת שמים זו סכנה נוראה ולא הבינה כיצד יתכן שבחור ישיבה ישהה בבית בתקופת "בין הזמנים". כאשר קיבלה ספר תורני חדש שחיבר בנה (ר' יצחק) ליטפה את כריכתו בדמעות שמחה וכעבור ימים אחדים סיימה ללמוד אותו והוסיפה עליו הארות.
ביום ההולדת של כל נכדה שלחה לה מתנה אישית אליה צורפה ברכה בכתב ידה ובפורים העניקה מתנות לכל נכדיה ונכדותיה ועל כל מתנה רשמה את שם הנכד או הנכדה עם ברכה חמה. ביום הולדתה נהגה לחלק לנכדיה ממתקים וכאשר שלחה את נכדיה לקנות ממתקים מעולם לא ביקשה את העודף.
בחודש ניסן ה'תש"ף התבטאה כי היא רואה את אביה ואמה ואת קרוביה שנפטרו מן העולם. על אף חולשתה הכינה את כל צרכי ליל הסדר וכאשר בנות המשפחה התעניינו היכן תרצה לשהות בליל הסדר השיבה בשלווה 'אני אהיה עם הקדוש ברוך הוא'. לשאלת בתה איזו שמלת חג להביא עבורה מן הבית השיבה 'תביאו לאבא את בגדי החג אבל עבורי אל תביאו כלום, אני חוגגת עם ה'.' בי"ג ניסן שקעה למשך כ – 4 שעות בשינה עמוקה וכאשר התעוררה אמרה 'הייתי בשמים, בבית דין של מעלה וראיתי צדיקים עליונים וקדושים שאינני מכירה מהדורות הקדמונים. הם התווכחו ביניהם אם הגיע הזמן להביא את הגאולה או שמא יש להמתין עוד מעט ואני פניתי אליהם וטענתי שאנו נמצאים כבר בסוף האלף השישי והגיע זמן הגאולה אבל הם המשיכו להתווכח ולדון ביניהם...'. בלילה התעוררה וביקשה שייקחו אותה לבית הרפואה ובבוקר יום רביעי השיבה את נשמתה ליוצרה.