אביה: ר' דובער [אדמו"ר האמצעי].
אמה: הרבנית שיינא.
בעלה: אדמו"ר רבי מנחם מענדל (בעל ה"צמח צדק").
בניה: ר' ברוך שלום, אדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר רבי יהודה ליב מקופוסט, אדמו"ר רבי יוסף יצחק מאוורוטש, יעקב [נפטר בצעירותו], אדמו"ר רבי ישראל נח מניעז'ין [המהרי"ן] ואדמו"ר רבי שמואל [המהר"ש].
בנותיה: הרבנית דבורה לאה (בעלה ר' לוי יצחק) והרבנית ראדע פריידא (בעלה ר' שניאור).
אחיה: ר' ברוך ור' מנחם נחום.
אחיותיה: הרבנית ביילא (בעלה ר' יקותיאל זלמן), הרבנית ברכה (בעלה ר' יונה), הרבנית דבורה לאה (בעלה ר' יעקב ישראל), הרבנית מנוחה רחל (בעלה ר' יעקב כולי), הרבנית שרה (בעלה ר' אהרן משקלוב) ושרה [נפטרה בנעוריה].
סבא: רבי שניאור זלמן-אדמו"ר הזקן (מצד אביה).
סבתא: הרבנית שטערנא (מצד אביה).

נולדה בשנת ה'תק"ן בעיירה ליאזנא (כיום בלארוס).
בכל יום הייתה מרבה באמירת תהילים. בה' כסלו שנת ה'תקס"ג נישאה לר' מנחם מענדל (אדמו"ר בעל "הצמח צדק"). בשנת ה'תקס"ו ביקש אדמו"ר הזקן (רבי שניאור זלמן) שתביא לו כתבי-יד של בעלה, בראותו את הכתבים [ביניהם היה המאמר "שורש מצוות התפילה"] קרא לר' יהודה לייב (אחיו) ולר' פינחס רייצס וביקשם לענות "אמן" על שהוא חייב לברך "שהחיינו". כאשר המעשה נודע לבעלה רצה לגרש אותה על שעשתה זאת ללא ידיעתו. למרות טענתה כי שניהם מחויבים בכיבוד הסבא (אדמו"ר הזקן) השיב בעלה כי עליו לעיין בדין וכיון שיש בליבו עליה, לא יוכל לדור עמה עד שיגמור את העיון. במשך ימים אחדים בכתה הרבנית ללא הרף ולאחר שהמתינה כחודשיים שמא בעלה יתחרט, סיפרה על כך לאביה (אדמו"ר רבי דובער) אשר נוכח כי דעת בעלה תקיפה ועל כן שיתף בעניין את אדמו"ר הזקן.
בשבת פרשת מקץ פנה אדמו"ר הזקן אל רבי מנחם מענדל ואמר כי שמע שיש לו עיון בדבר הלכה אך כיוון שהוא נוגע בדבר ויקשה עליו לכוון לאמת ברצונו לעיין יחד עמו ושתי נפשות א-לוקיות יוכלו לגלות את אמיתות ההלכה. רבי מנחם מענדל הצטער על שעלה בדעתו לגרש את זוגתו ואדמו"ר הזקן ביקשו להוציא מליבו כל קפידה עליה ולשמח אותה, הבטיח ללמוד עמו, ברכם כי יקוים בהם הכתוב "תטעי נטעי נעמנים...  ביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי" נאנח והוסיף "נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש" (ישעיה י"ז/י'–י"א). במוצאי שבת הודתה הרבנית לאדמו"ר הזקן על שלום הבית ועל הברכה.
נודעה בדאגתה לזולת ובאחד הפעמים שחלתה טענה בפני בעלה כי היא חולה בגלל העבירות שלו, היות ואינו מרשה לעגונות הרבות המגיעות אליו להיכנס אליו ואינו מתעניין בסבלן וכך השפיעה עליו לקבל מאותו יום גם נשים עגונות וקשות יום.
בערב שבת פרשת ויגש שנת ה'תרכ"א השיבה את נשמתה ליוצרה ובמוצאי שבת אמר בעלה לבנם (אדמו"ר רבי שמואל) כי נתקיימו דברי קודשו של אדמו"ר הזקן – עברו 54 (נ"ד) שנים מאז נאנח ואמר לו "נד קציר ביום נחלה".

התמונות באדיבות ר' חנוך קיי