אביו: אדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא.
אמו: הרבנית מלכה.
אשתו: הרבנית רוזא מינדל.
בניו: אדמו"ר רבי בצלאל יאיר מלודז', אדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק מאלכסנדר, אדמו"ר רבי שמואל צבי מאלכסנדר.
בנותיו: חיה פייגא פרל (בעלה ר' בצלאל הלוי דמבינסקי), מלכה (בעלה ר' ישעיה וולטפריד מפשדבורז'-קאליש) ושבע לאה (בעלה ר' אלעזר ליפשיץ מלודז').
אחיו: אלימלך, לוי יצחק.
אחותו: לאה.
סבא: ר' צבי הירש (מצד אביו).
מורו: אדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא.

נולד בשנת ה'תקפ"ח בעיר גריצא (פולין).
בילדותו הגיע עם אביו אל אדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא למען יאציל עליו מברכתו ולבקשת אדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא נשאר להתחנך בביתו. בגיל 13 התארס עם בתו של ר' דוד יזיפווסקי מפשיסחא ואדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא ערך את חופתו. לאחר נישואיו התגורר בוורקא (פולין) ושקד יומם ולילה על לימוד התורה אך כעבור שנה עבר בהוראת מורו להתגורר בבית חותנו בפשיסחא (פולין).
בגיל 17 מונה לרב הקהילה בטורצ'ין (אוקראינה). בכ"ב ניסן ה'תר"ח נפטר מורו (אדמו"ר רבי ישראל יצחק קאליש מוורקא) ואביו מונה לאדמו"ר במקומו אולם כעבור כחצי שנה – בשמיני עצרת ה'תר"ט נפטר. הצטרף לחסידיו של אדמו"ר רבי מנחם מנדל מוורקא ולאחר פטירתו בט"ז סיון ה'תרכ"ח נמנה על חסידי תלמידו – אדמו"ר רבי דב בעריש לנדא מביאלה.
כיהן כרב הקהילה בעיר גריצא וכאשר מונה לאב"ד [אב בית דין] בעיר פילץ (פולין) אנשי הקהילה התפלאו על שלא אמר דרשה בעת התמנותו, לא בשבת סליחות, לא בראש השנה ולא בשבת שובה. בערב יום הכפורים הגיע לבית הכנסת מעוטף בטלית, פתח את ארון הקודש בבכייה וכאשר זעק 'פנה אל תפילת הערער' כל המתפללים געו בבכייה.
לאחר פטירת אדמו"ר רבי דב בעריש לנדא מביאלה בכ"ה סיון ה'תרל"ו סירב לבקשות החסידים להכתירו לאדמו"ר, אך היות והפצרותיהם לא פסקו שאל את ר' ישראל יהושע מקוטנא (בעל "ישועות מלכו") ואת ר' חיים אלעזר מקאליש (בעל "נפש חיה") מה עליו לעשות ובהתאם להוראתם נענה לבקשת החסידים. עבר להתגורר באלכסנדר (פולין), החל לכהן כרב הקהילה וכאדמו"ר הראשון לחסידות אלכסנדר וכונה "הרבי הזקן השרף".
נודע בענוותנותו, נהג לומר כי מינו אותו למנהיג הדור היות ואילו היה מנהיג הדור אדם שיש בו מעלות היה שייך שתהיה לו גאווה אולם הוא עצמו מכיר בשפלותו ויודע כי הינו הגרוע שבגרועים על כן לא יוכל לבוא לידי גאווה. במכתב ששלח בט"ו אלול ה'תרל"ז אל האחים – ר' אלעזר מנחם מנדל ור' יצחק דוד בידרמן מירושלים כתב '...תתפללו עלי להספיק בידי לעשות תשובה' ובשנת ה'תרמ"ז כתב לר' הלל ליכטנשטיין מקולומייא 'והננו לבקש מאוד שכבודו יתפלל עלי חזקה שאזכה לתשובה שלימה... הנני צריך מאוד מאוד לרחמי שמים לרפואת הנפש, שאזכה לעשות תשובה שלימה כאשר עם לבבי הנדכה... שלא יחשוב אותי למנהיג ישראל כאשר אני מפורסם לצדיק... אני פחות שבפחותים'. אמר לחסידיו 'אל תלמדו ממני דבר כי אני הגרוע מכל, אבל דבר אחד מן הראוי שתלמדו גם ממני – שאף שהנני גרוע מכולם, בכל זאת אני שרוי בשמחה תמיד'. אהב כל יהודי, התפרסם כפועל ישועות שברכותיו מתקיימות ואלפים נהרו לבקש את עצתו וברכתו.
גם כאשר חלה לא הסכים לאכול לפני תפילת שחרית ורק לאחר שאדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב ביקש שיטעם משהו, נהג לומר בלחש 'לשמוע בקול חכמים' ולטעום מעט.
במוצאי שבת שנת ה'תרנ"ד השיב את נשמתו ליוצרה ובצוואתו ביקש שכל מי שמרגיש שהייתה לו טובה ממנו ילמד בשנה הראשונה לפטירתו 'משניות' או 'תהילים' ויאמר שלומד לזכות נשמתו. לא לכתוב תארים על מצבתו, לא להקים מבנה [אוהל] על המצבה, לא להטיל קוויטל [פתקים] על המצבה ולא לקרוא לו 'רבי'.

התמונה באדיבות K. Bielawski