אביו: ר' יעקב.
אמו: מרת חנה.
מתלמידיו: ר' חיים חזקיהו מדיני, ר' יצחק אקריש.

נולד בשנת ה'תקע"ה בעיר איסטנבול (טורקיה) למשפחה מצאצאי בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה.
בילדותו נפטר אביו ואמו שהייתה למדנית גדולה לימדה אותו תורה.
אהב להתבודד וניכר בזיכרון מופלא ובשכל חריף. בגיל 17 נשא אשה ונולד להם בן אולם הוא נפטר ומאז נשארו חשוכי בנים. כאשר פרנסי קהילת דמשק (סוריה) הציעו לו לכהן בעירם כ"חכם באשי" סרב ולא רצה לקבל משרה רבנית. בגיל 30 מונה ע"י ראשי העדה באיסטנבול כחבר במועצה הרוחנית של הקהילה ורוב שעות היום לימד בישיבה שייסד עבורו הנדיב פואה עשרות תלמידים שרובם היו גדולים ממנו בשנותיהם.
התנהג בצניעות, סלד מגינוני כבוד, לא נתן יד לשום אדם וטען כי זהו מנהג גויים ואילו מנהג ישראל רק לומר שלום בפה. לא חבש תרבוש ומצנפת משי והקפיד שמלבושיו יהיו נקיים ופשוטים. סרב לקבל כספים מיהודי עשיר וכן לשוחח בדברי תורה עם בחורי ישיבות המגלחים את זקנם. מארצות רבות פנו אליו בשאלות הלכתיות אליהם השיב בקצרה ובדייקנות ומעולם לא השתמש במילים 'ונראה לעניות דעתי'. סרב להתמנות לרב ראשי בעיר איסטנבול ואף לא כחבר בבית הדין אולם פסק לעיתים בסכסוכים וכל תושבי העיר יהודים וגויים העריכו אותו ונשמעו להוראותיו.
פעל ונאבק לחינוך הילדים בדרכי התורה, יחד עם ר' חיים וינטורא ור' יהושע בן מנחם צונצין התנגד לגיוס לצבא הטורקי, הסולטן רצה להענישו אולם התפעל מתואר פניו ומינה אותו כחכם באשי בדמשק (סוריה).
בהגיעו לגיל 90 לערך החליט לעזוב את סוריה, עלה לארץ ישראל והתגורר בחיפה. בשנת ה'תרס"ט מונה כראב"ד לספרדים וראש הרבנים בעיר צפת, רבנים הפנו אליו את שאלותיהם ההלכתיות ומקובלים הגיעו ללמוד עמו סתרי תורה.
בחודש ניסן ה'תרע"ד לאחר שסיים לברך "ברכת הלבנה" נאנח כשדמעות זולגות מעיניו ואמר שעומדת לפרוץ מלחמה גדולה בעולם [בחודש אב פרצה מלחמת העולם הראשונה].
באדר ה'תרפ"א עבר לירושלים עקב מצב בריאותו ורצה להביא את השו"ת שכתב לדפוס אולם באמצע ההכנות הפסיק ואת הקונטרסים שהודפסו שלח לגנוז בצפת במערת קברו של ר' דוד שלמה אייבשיץ. סרב להצעת "הרבנות הראשית לארץ ישראל" לכהן כרב הראשי לספרדים וטען כי חורבן התורה והיהדות בארץ הקודש מתחיל מהם.
בשנת ה'תרפ"ג שב לצפת וכאשר נסע לחמי טבריה בט"ו אלול ה'תרפ"ה התגברו ייסוריו מפאת חוליו ונאלץ להמשיך את נסיעתו לקבלת טיפול רפואי בבית הרפואה "שערי צדק" בירושלים. חכמי ירושלים ביקשו שיעבור לגור בעירם ושכרו עבורו דירה בשכונת 'רוחמה'.
בכל בוקר התפלל בנץ החמה כשהוא חובש לראשו יחד שתי זוגות תפילין - נוסח רש"י ונוסח רבנו תם. בשבתות ובחגים עבר לפני התיבה, רוב היום וכל שעות הלילה עסק בלימוד התורה ובעיקר הלכות. מיעט באכילה ונטל ידיו לסעודה רק בשבתות וחגים. מעריציו כינוהו 'סבא קדישא' ועד ליום פטירתו דעתו הייתה צלולה, זכרונו מחודד, אבריו וחושיו תקינים ולא נזקק אפילו למשקפיים, כתב חידושי תורה ופסקי הלכות.
ביום שני בחודש אייר ה'תר"ץ חלה בדלקת ריאות חריפה ואושפז בבית הרפואה. בבוקר יום שלישי ביקש מתלמידיו ששהו סביב מיטתו לעטוף אותו בטלית ולהניח לו את שתי זוגות התפילין, קרא 'קריאת שמע' וכשהגיע למילה 'אמת' ביקש שיחלצו את התפילין ויביאו לו כוס חלב, ברך 'שהכל נהיה בדברו' שתה מעט מהחלב, לחש בשפתותיו והשיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• שאלות ותשובות מהרש"א (ק)