fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadi
אביו: המקובל רבי משה [מוסא].
אשתו: בדור.
בניו: ר' חיים, ר' משה [מוסא] ור' יחיא.
בנותיו: גזאל (בעלה ר' מוסא יוסף עשרי), זהרה [שרה] (בעלה ר' יחיא חפדי), חממה (בעלה זכריה תנעמי), נעומי (בעלה ר' יחיא חפדי), סלמה (בעלה יחיא יוסף סאלם) וסעדה (בעלה משה לולוי).
אחיו: ר' שלמה.
סבא: ר' חיים (מצד אביו).
מורו: המקובל רבי משה [אביו].
מתלמידיו: ר' יוסף תנעמי, ר' יחיא חאפדי [יחיאל שפירא], ר' נחשון סאלם חנש, ר' סעיד אהרון.
נולד בשנת ה'תרכ"ו לערך כנראה בעיר חג'בא (תימן) ומכונה גם "מארי חיים מוסא".
בילדותו אביו לימדו תורה, הלכה, משנה, תרגום אונקלוס ואת הספר "מנורת המאור", לאחר מכן למד בישיבה בעיר צנעא (תימן), בלט בחריפותו, בבקיאותו ובמידותיו הטובות ובגיל צעיר הוסמך לרבנות ולדיין על ידי חכמי צנעא.
נשא לאשה את בתו של ר' יחיא ובנם הצעיר (יחיא) נפטר בגיל צעיר ונטמן בבית החיים בעיירה רבוע.
מונה לנשיא, אב"ד [אב בית דין] ורב קהילת היהודים בעיירה רבוע במחוז כוולאן (תימן) ולפרנסתו עסק במלאכת הנגרות.
לימד והסמיך דיינים [ביניהם גם את בנו – ר' משה], התפרסם ברחבי תימן כבעל רוח הקודש הפועל ישועות, בקיא בתורת הנסתר, קבלה מעשית וחכמת הפרצוף ועם זאת ניכר בענוותנותו. ביתו היה פתוח לכל נזקק, רבים נהרו לקבל את עצתו וברכתו גם תלמידי חכמים גדולים ואף גויים, ואת כולם קיבל בסבר פנים יפות. ידע להוציא "דיבוקים", עסק ברפואה ובצורכי הרבים, שימש כמוהל ונדד בין העיירות והכפרים בכדי ללמד ולפקח על הדיינים והשוחטים במחוז כוולאן. תוך כדי הליכה ברחוב שינן בעל פה דברי תורה ותפילות וכאשר הנשים שמעו אותו מתקרב מיהרו להסתתר. עודד את העלייה לארץ ישראל. נהג לקום לבית כנסת "העיליה" בחצות הלילה וללמוד משניות, "עין יעקב" ופוסקים עד עלות השחר ויחד עם מתפללים שהגיעו לבית הכנסת לתפילת שחרית לקרוא תהילים עד זמן תפילת שחרית. בתום תפילת שחרית שב לביתו והמשיך בלימוד תנ"ך [תורה, נביאים, כתובים], משניות ובספר "ראשית חכמה" ולאחר שסיים בדק את הסכינים לשחיטה. תפילתו הייתה מעומק הלב ובקול ערב ובמהלך תקופת הימים הנוראים והחגים היו מפצירים בו לשמש כחזן וכתוקע בשופר.
כונה בתואר "גמרן" – גאון בגמרא [תואר שלא כל הרבנים זכו לו]. כתב קונטרסים רבים – חידושים והבהרות על התורה, על הלכות שחיטה ומראה הבהמה וחלקיה, בענייני הלכה ויהדות אך כתבי היד אבדו. נתן הוראה לאנשי הקהילה להביא לפניו את הספר הקבלי "חפץ" על מנת להגיהה ולבדוק שכתבי היד הרבים שהופצו מהספר אינם מכילים תוכן שאינו על פי היהדות.
שנים אחדות לאחר שבתו (זהרה) נישאה לתלמידו (ר' יחיא חפדי) חלתה ונפטרה.
יחד עם ר' יחיא יצחק הלוי פעל להצלת ילדים יהודים יתומים מ"גזירת היתומים" שהעניקה לשלטון בתימן את הסמכות לאסלם כל יתום. לאחר שאחיו (ר' שלמה) נפטר ממחלה בשנת ה'תרע"ז וגם זוגתו (גזל סלמה) נפטרה גידל בביתו את שני ילדיהם – סאלם [שלום] וסעדיה, שבגילאים 5 ו – 6 נותרו יתומים תוך שהוא וזוגתו מסתכנים. בשנת ה'תרפ"ה לערך עקב הלשנה של אחד השכנים המוסלמים הילדים נתפסו ונלקחו על ידי השלטונות שניסו בכוח לגרום להם להתאסלם אולם במבצע מורכב ומסוכן הצליחו להבריחם לעדן (תימן) ובסיוע ה"סוכנות היהודית" עלו בשנת ה'תרצ"ב לארץ ישראל. השלטונות שחיפשו אחר הילדים לקחו למאסר את בנו (ר' משה) ולאחר שלושה ימים שלא אכל ולא שתה דבר רק התפלל וקרא תהילים שוחרר מבית הסוהר.
בשנת ה'תש"ח חש כאבים עזים בבטנו ולאחר שהתפלל לה' שיאריך ימיו על מנת שיזכה לעלות לארץ ישראל ולהיפגש את שני בני אחיו היתומים שעלו זה מכבר, הכאבים חלפו.
בחודש תשרי ה'תש"י הגיע במבצע "מרבד הקסמים" ["על כנפי נשרים"] לארץ ישראל והתגורר במעברת ראש העין. כאשר נודע לבני אחיו (שלום וסעדיה) על עלייתו הביאו אותו להתאכסן בביתם בנתניה. כעבור שבוע הרגיש כאבים עזים בבטנו כאשר סבל בתימן וידע כי בקרוב יפטר מהעולם. ביקש שיחזירו אותו למחנה העולים. ביום שבת בעת ששכב על מיטתו הרגיש כי הינו עומד למסור את נשמתו לבורא, על מנת לא להפחיד את זוגתו ביקש שתמזוג לו כוס מים וכאשר שבה עם כוס המים ראתה כי השיב את נשמתו ליוצרה.