אביו: ר' חיים (השני).
אשתו: הרבנית מזל מדלן.
בניו: ר' דוד חנניה, ר' דניאל עזר, ר' חיים שמעון ור' יעקב.
אחיו: ר' מאיר ור' רפאל.
סבא: ר' יהודה המכונה ר' הדאן (מצד אביו).

נולד בהושענא רבה שנת ה'תר"ע בעיר מוגאדור (מרוקו).
בילדותו התבודד רבות על חוף הים בעיר מולדתו, שוטט על חומת העיר והביט בתותחים שהציבו הפורטוגזים להגן על העיר. מהתבוננויות אלה הסיק שעל האדם לבנות לעצמו כלי מלחמה על מנת להיאבק מול אויבו העיקרי – היצר הרע. התורה תשמש כחומת מגן המונעת את כניסת היצר והמצוות לתותחים ההודפים את הפולש הרע. מרציפות הגלים והתמדתם הבין כי לעבודת הבורא זקוקים לרציפות, דביקות אמיתית והתמדה ללא הפסקה והחליט שאין לו עניין בחיי העולם הזה ואת כל מהותו וישותו יקדיש לעבודת הבורא.
תחושתו הייתה שמצבו הרוחני שווה ערך לכל הסובבים ואולי אף פחות מהם ועל מנת להתפרנס למד את מלאכת הספרות ולאחר מכן מכונאות. באחד הימים הופיע אביו במוסך ואמר כי הוא יפרנסו היות ומקומו בין צדיקי הדור כמסורת אבותיו אותה עליו להמשיך. מאותו יום, טרם הגיעו לגיל עשרים החל ללמוד תורה בשקידה. לאחר שאביו הזהירו על השואה המתקרבת ועבר לקזבלנקה (מרוקו) החליט להגביר את פרישותו מענייני העולם, להרבות בתפילה יותר מהרגלו, להפציר לפני בורא עולם להעביר את רוע הגזירה ולהוסיף תעניות על תעניותיו. מיום שפרצה המלחמה אכל רק לחם טבול בשמן זית, רחץ את גופו אחת לששה חודשים, לא החליף את מלבושיו ובמשך 5 שנים היה עולה לגג ביתו ביום שישי ומכבס את מלבושיו לכבוד יום השבת. בסיום המלחמה הופיע אליו אביו בחלום וביקש שיחליף את בגדיו ויפסיק לצער את עצמו היות והמלחמה הסתיימה.
בהיותו באמצע שנות השלושים לחייו נשא אישה שהייתה צעירה ממנו בשנים רבות. לאחר שעלה לארץ ישראל התגורר באשדוד. במהלך כ – 40 שנה היה פרוש מכל הבלי העולם הזה, סגור ומסוגר בביתו, דבוק בעבודת הבורא ואהבתו ולא יצא אף בעיתות סכנה. מרוב סיגופיו ותעניותיו גופו נחלש ובהגיעו לגיל 45 נשרו כל שיניו מפיו. לרופא השיניים שהציע להתקין לו שיניים תותבות השיב כי אינו חפץ ליהנות את מעיו ממאכלי העולם הזה היות ואינו רוצה בהנאה חולפת וגשמית זו אלא ברצונו לאכול רק כדי להחזיק את גופו וכך יותר קל לו לבצע זאת ובכלל אם הקב"ה לקח את שיניו אין לו רשות להחזיר אותן. במהלך שנות הסתגרותו חיבר את ספרו אולם כאשר חפץ להדפיסו לא היה ברשותו את הכסף הדרוש לכך. ר' משה אהרן ביקש מהשמש שלו אשר מכר כרטיסי הגרלה שיביא לו מספר כרטיסים, כאשר השמש הביא את הכרטיסים התקרב ר' משה אהרן עם הכרטיסים בידו אל נר התמיד שדלק בביתו לעילוי נשמת אביו וביקש מבורא עולם כי אם הדברים שכתב בספר ראויים לעלות על מכבש הדפוס שיעשה עמו חסד בזכות אבותיו הקדושים ויזמין לפניו את הכרטיס שיזכה בהגרלה. לאחר ימים אחדים נערכה ההגרלה ואחד מהכרטיסים שהיו בידיו זכה. הרבנית טיפלה בכל הוצאות הדפוס והסכום הכספי בו זכה הספיק להדפסת הספר. לאחר כשלוש שנים בשנת ה'תשכ"א כאשר סיים את חלקו השני של הספר וביקש להדפיסו לקראת בר המצווה של בנו (ר' חיים שמעון), שוב לא נמצא ברשותו הסכום הכספי הדרוש לכך, ר' משה אהרן נהג כבפעם הראשונה ונענה בשנית.
במאמצים רבים השתדל להסתיר את מעשיו וגדולתו, התנהג בפשיטות ותמימות. בסבלנות, במאור פנים ומתוך אהבת אמת לבאים לבקש את עצתו וברכתו, השקיע מחשבה מרובה כיצד לענות על מנת שהשואל יבין היטב את תשובתו וכאשר חשש שהתשובה עלולה לפגוע בשואל או תגרום לו צער, הסתיר את דבריו ואת כולם בירך בכח הברכות הנתון לו במסורת אבותיו. את כל כספי הפדיונות שהובאו לו חילק לצדקה לעניים ולבני תורה, שלח סכומי כסף גדולים לישיבות שהוקמו בכל רחבי מרוקו כגון: ישיבת "עץ חיים" בטנג'יר וישיבת "נצח ישראל" בסונדרלנד. ביוזמתו ובסיועו הוקמו ישיבות בפריז ובליאון שבצרפת, בלוס אנג'לס שבארה"ב וישיבה לצעירים באנגליה. מטעמים שהיו כמוסים עמו סרב לעיתים לקבל הון עתק מאילי הון שהגיעו אליו והיפנה אותם ישירות למוסדות צדקה וחסד שונים לתת את תרומתם.
ביום הילולא של צדיקי המשפחה נהג ר' משה אהרן לשבת בביתו במוגאדור מתחילת היום וללמוד "זוהר" ולומר תהילים, אנשים שהגיעו מכל רחבי מרוקו נכנסו לחדרו הניחו פתק עם שמם יחד עם פדיון נפשם בקערה שהייתה מונחת על השולחן ור' משה אהרן ברך כל אחד בשמו וכיבדו בכוס שתייה. לקראת ערוב היום הגיע תורם של העניים, משנכנסו הוציאה הרבנית דברי מאכל וערכה את השולחנות. ר' משה אהרן אכל יחד איתם, שוחח עמם בדברי תורה, עודד את רוחם, ספר את הכסף שהיה בקערה, שאל כל אחד מהעניים מהיכן הגיע, העניק להם את הכסף ולעניים שהגיעו מחוץ לעיר נתן גם את דמי הנסיעה. לאחר שפינה יחד עם הרבנית את הקומה התחתונה בבית על מנת שהעניים שהגיעו מחוץ לעיר יוכלו לישון שם, תוך דאגה להפרדה בין הנשים לגברים, עלה לעליית הבית והמשיך להגות ב"זוהר" הקדוש.
סבר שדרך הלימוד שהייתה נהוגה במרוקו אינה מתאימה לרוח הדור הצעיר והיפנה את כל השואלים בעצתו לישיבות.
נהג לומר 'כתוב בתורה "הנה מקום אתי וניצבת על הצור" והביאור על פי הדרוש הוא - אם מקומך אתי והינך חש כי בורא עולם הינו לצידך ומעמדך לידו, אזי "וניצבת על הצור" תהיה חזק כצור החלמיש ואיש לא יוכל להניד אותך ממקומך ומעמדך אפילו כמלא נימה'.
בזקנותו חלה במחלה קשה, בעת שתקפוהו ייסורים סגר את חדרו עלה על יצועו ותוך בכי מר העתיר לבורא שייסורים אלו יכפרו על חטאיו ושיהיו מזבח כפרה על כלל ישראל. לאחר שמחלתו התפשטה וייסוריו התגברו החליטו הרופאים לקטוע את רגליו על מנת למנוע ממנו את ייסוריו אך ר' משה אהרן סרב לכך בכל התוקף וטען כי קיבל מהקב"ה רמ"ח אברים ועליו להחזירם לו בשלמות. הודיע לבנו כי רצונו להיקבר בחלקת קבר מבודדת ודרש שלא יאות לקבל את החלקה במתנה אלא ירכוש אותה בכסף מלא. לאחר חודשיים הפצעים ברגליו הגלידו אך ב"שבת נחמו" שותקה מערכת הדיבור וייסוריו גברו. בליל ד' אלול ה'תשמ"ה הופיע בחלום בנו (ר' חיים שמעון) וביקשו להתייצב ליד מיטתו למחרת בערב כי באותו זמן תעלה נשמתו לגנזי מרומים. למחרת בשעות הלילה המוקדמות יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה. זמן קצר לאחר שנודע דבר הסתלקותו הגיע לבית המשפחה אחד מתושבי אשדוד המקורב לר' משה אהרן ובידו מעטפה. לדבריו לפני כארבע שנים ר' משה אהרן הפקיד בידו את המעטפה, ביקשו להשאירה סגורה ולאחר פטירתו למסור אותה לבניו. כאשר פתחו בני המשפחה את המעטפה מצאו פתק בכתב ידו של ר' משה אהרן ובו נכתב: 'נראה לי עת פקידה, ביום ה' באלול'.
נאמני החברה קדישא באשדוד חפצו למלא את בקשתו של ר' משה אהרן ללא כל תמורה כספית אך בנו סרב בכל התוקף ורכש את כל החלקה בכסף מלא. במהלך ימי השבעה הגיע יהודי אמיד לנחם את האבלים והגיש לבנו הבכור של ר' משה אהרן המחאה בסכום גדול. בכסף זה חשבו לבנות את הציון אך ר' משה אהרן הופיעה בחלומם של שלושה אנשים באותו הלילה וביקשם לומר לבניו שלא ישתמשו בכסף הנ"ל לבניית הציון ולהזהירם כי אם ישתמשו, רוחו לא תשהה שם. כאשר שמעו הבנים את החלום קרעו את ההמחאה.
מספריו:
• שנות חיים

התמונה באדיבות הישיבה "שובה ישראל"