אביו: ר' בנימין ביניש.
אמא: עטיל.
אשתו: הרבנית צפרה חנה.
בניו: אברהם בנימין [נפטר בגיל שנה וחצי], ר' חיים יעקב, רפאל בנימין.
בנותיו: הרשא (בעלה ר' שמואל אהרן יודלביץ), הרבנית שיינה חיה (בעלה ר' יוסף שלום אלישיב).

נולד בו' ניסן שנת ה'תרמ"ה באורלא (פולין).
בילדותו למד בסלוצק ובסלונים ונחשב כעילוי. בגיל צעיר התקבל ללמוד בישיבת וולוז'ין. באדר ה'תרס"ה עלה לארץ ישראל ולמד בישיבת "תורת חיים", הוסמך לרבנות על ידי הראי"ה קוק, הרב חיים ברלין והרב שמואל סלנט. נשא לאישה את בתו של ר' דוד שפירא ומפורסמת אמרתו לרופא המטפל של אשתו: 'הרגל של אשתי כואבת לנו'.
כיהן כמשגיח בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בתקופת מלחמת העולם הראשונה 4 מילדיו נפטרו ממגיפות ומרעב. נודע כבעל חסד, במשך כ - 25 שנה נהג לבקר אסירים בבתי הכלא, מנהג אותו החל עוד בתקופת המנדט הבריטי. ביקר אצל אסירי המחתרות, עולי הגרדום ובבית החולים למצורעים על מנת לעודד את רוחם וכונה בשם "רב האסירים".
באחד הימים שמע כי הופנתה בקשה אל "ראש הדגל" של החברה קדישא להקצות בבית הקברות שבשכונת סנהדריה שורה מיוחדת שתיועד לקבריהם של רבנים ותלמידי חכמים מובהקים ולידם שורה לנשותיהם. פנה אל "ראש הדגל" של החברה קדישא וביקש כי לאחר אריכות ימים ושנים שלא יקברוהו בשורת הרבנים, חפצו להיטמן ליד רעייתו ע"ה - מה שהיה טוב לאברהם אבינו להיטמן ליד שרה אמנו טוב גם עבורו. אושפז במרכז הרפואי "הדסה" שבהר הצופים, ביקש שלא יבטלו תינוקות של בית רבן בהלוויתו ובערב שבת הגדול שנת ה'תשנ"ט השיב את נשמתו ליוצרה. נטמן בו ביום לאחר חצות היום ובהתאם לצוואתו לא הספידו אותו (הן בשל קדושת השבת והן בשל חודש ניסן שלא מספידין בו).
לאחר פטירתו נקרא רחוב הר גריזים (בשכונת משכנות) בו התגורר במשך שנים רבות על שמו ובקיץ ה'תשס"ה הנפיקה החברה הממשלתית למדליות מדליה לזכרו.
בצוואתו ביקש מכל מי שיבוא להשתטח על קברו שיאמר בפה מלא: 'אני מאמין באמונה שלימה שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים'.