אביו: ר' בן ציון.
אמו: כוכבה אסתריא.
אשתו: קלרה (בזיווג ראשון), חנה ברטה (בזיווג שני).
בניו: ר' בן ציון ור' עקיבא.
בנותיו: הרבנית כוכבית (בעלה ר' שמעון זיאת) והרבנית תמר (בעלה ר' שלמה חנניה).
מתלמידיו: ר' מרדכי ששון.

נולד בחודש תשרי ה'תרפ"ו בעיר העתיקה בירושלים (ישראל) למשפחה ירושלמית ותיקה שהגיעה לארץ ישראל לאחר גירוש ספרד. אביו שנמנה על מייסדי ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה מעולם לא גער בו ולא הרים את קולו עליו, חינך אותו לנצל את הזמן ללימוד מתמיד ולא לבזבז זמן בחברת מי שאינו בן תורה.
מילדות שקד על לימוד התורה, היה בקי בכל הש"ס והכל ידעו כי שיחה עמו חייבת להיות מתובלת בדבר תורה. נודע כבעל יראת שמים גדולה, כל שנה לפני הימים הנוראים היה נתקף פחד וחרדה מפני הדין ואמו הייתה רוקחת לו מיני עשבים להקלת המתח.
נשא לאישה את בתו של ראש ישיבת המקובלים "אמת ושלום" [המקובל ר' יוסף חיים שהרבני] וזוגתו סייעה לו לשקוד על תלמודו יומם ולילה. בשנת ה'תשי"ז מונה למנהל הרוחני של הישיבה, דאג לקליטת הבחורים שעלו מארצות שונות ובאו ללמוד בישיבה ועודדם. מעולם לא הרים את קולו עליהם, ביקר בחשאי בבית תלמידיו על מנת להיוודע למצבם הכלכלי וכאשר גילה כי אחד מתלמידיו חי בפחון עלוב מתוך רעב ללחם ועם זאת מתמסר ללימוד דאג באופן אישי לכל צרכיו.
כאשר התמנה לרב שכונת מלחה בירושלים מסר שיעור יומי קבוע בבית הכנסת המקומי ולאחר מכן עבר בבתי הכנסת בשכונות בקעה, מוסררה וקטמונים והשתדל לקרב יהודים לתורה ולמצוות. שנים רבות מסר שיעור קבוע במסכת אבות בבית כנסת "אוהל רחל" וב"מנחת חינוך". התפלל תפילת ותיקין בשבתות על מנת להגיע לבתי כנסת רבים ככל שניתן ולשאת דרשה. כאשר הוחלט להאריך את יום הלימודים עד השעה 18:00 בערב ולאחר מכן עד השעה 20:00 רכש מכספו הפרטי כל יום 5 ק"ג עוגיות אותם חילק לתלמידים והורה להכין להם כוסות תה. תיקן את אמירת הסליחות בישיבה מראש חודש אלול עד לערב יום הכיפורים ומימן את ארוחות הבוקר למאות התלמידים. בימי בין המצרים ארגן אמירת "תיקון חצות" בחצות היום בישיבה, בחנוכה ובפורים הרגיל את התלמידים לשאת דברי תורה במהלך המסיבות ובשנת ה'תשכ"א החל לעודד אותם לדרוש במהלך כל השנה בבתי כנסת ברחבי הארץ. שימש כחזן בתפילת יום הכפורים וגרם למתפללים להזיל דמעות. הוציא לאור את הקובץ התורני "משואות" בו כתבו ראשי הישיבה ורבניה חידושי תורה.
לאחר שזוגתו נפטרה בחודש טבת ה'תש"ך בגיל 28 שקד על לימוד התורה ביתר שאת והתמסר לחינוך ארבעת ילדיהם שהגדול ביניהם היה בגיל 7 והתינוקת בת 9 חודשים.
כאשר קיבל את הידיעה על פטירת אביו ביום השבת היה בשעת קריאת התורה, מיהר לבית הרפואה כשהוא משנן לעצמו בנעימה מיוחדת את המילים: 'שבת, שבת קודש'. התאפק לא להזיל דמעה ורק לאחר צאת הכוכבים פרץ בבכי עז וקונן על פטירת אביו.
בשנת ה'תשכ"ה ייסד את ישיבת "ראשית חכמה" לזכר אשת נעוריו. חנוונים ורוכלי השוק דאגו למזון לתלמידים וזוגתו השניה (מרת חנה) בישלה עבורם את האוכל. ניהל מחברות בהן רשם את הוצאות והכנסות הישיבה ובסמוך לשמו כתב 'בהתנדבות'. רכש מכספו הפרטי ספרי מוסר - "מסילת ישרים", "קב הישר" ועוד עבור תלמידיו ונודע בענוותנותו.
בשנת ה'תשס"ב לקה באירוע מוחי אך המשיך להופיע בישיבה בסדרים קבועים. התגורר בבית בתו (הרבנית זית) בגבעת שאול וביקש מבני המשפחה שישבו בסמוך למיטתו ללמוד בקול רם, כאשר הובא מטפל לביתו הציע לו ללמוד בחברותא. היה רגיל לומר "ברוך אומר ועושה". ביום רביעי שנת ה'תשס"ו טרם לקה שוב באירוע מוחי למד עם נכדיו ואמר כי הוא חי בגן עדן בעולם הזה: כל הזמן לומד, כולם סביבו לומדים ומה יכול להיות יותר טוב? וביום שישי השיב את נשמתו ליוצרה.
הלווייתו יצאה מישיבת "ראשית חכמה" לאחר חצות היום ובהתאם לבקשתו לא הספידוהו. לאחר פטירתו גילו בני משפחתו במגירות האישיות שלו מחברות בהן ערך חשבון נפש יומי במשך שנים רבות, מה עבר עליו כמה למד, מה עליו לתקן ומה הוא מקבל על עצמו.