אביו: ר' אליהו.
אמו: מרת בניה.
אשתו: מרת הדסה סעודה.
בנו (היחיד): ר' אליהו.
אחיו: ר' יעקב חי, ר' יצחק (בעל "שמחה לאיש").
אחיותיו: אלישבע [זאדה], אסתר [לוינגר], דבורה (בעלה ר' עמנואל זרביב), יונה (בעלה ר' יעקב חי ישראלי), מצילה [בן ליש], מרגלית (בעלה ישעיה בביוף), רחל (בעלה יחיאל ביבר).
סבא: ר' בן ציון חוסני הלוי (מצד אמו).
סבתא: כתון (מצד אמו).
מוריו: המקובל רבי יוסף חיים זארוק, ר' יעקב עדס, ר' עזרא עטיא (בעל "עלה עזרא"), ר' צדקה חוצין [השני] (בעל "מקיץ נרדמים").
מתלמידיו: ר' בן ציון מוצפי (בעל "דורש ציון"), ר' ברוך שרגא (בעל "ברוך שאמר").

נולד בכ"ט תמוז ה'תרפ"ד בירושלים (ישראל).
בינקותו חלה ולאחר שאמו בכתה והתפללה רבות לרפואתו אליהו הנביא נגלה אליה בחלום ואמר לה כי בבוקר תתקיים בבית הכנסת ברית מילה, קחי מן המים שהמוהל ירחץ בהם את ידיו ורחצי בהם את בנך ויבריא, לאחר שעשתה כדבריו החל להתאושש עד שהבריא.
מילדותו ניכר במידותיו התרומיות, למד בתלמוד תורה "בני ציון" בשכונת הבוכרים בירושלים והתמסר ללימוד התורה על אף העוני ששרר בבית הוריו. בשנת ה'ת"ש עבר ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, נהג להשכים לתפילת שחרית על מנת להספיק ללמוד דף גמרא, דף טור ו"בית יוסף" טרם תחילת הלימוד בישיבה ובהפסקת הצהרים חזר על הלימוד. ביום שבת רק לאחר שלמד כשעה בסיום תפילת שחרית ומוסף ערך קידוש וסעודת שבת ובזמנים שלא היו לימודים בישיבה למד בבית הכנסת מהבוקר עד הערב ללא הפסקה. התפרסם כבקי בכל התנ"ך [תורה, נביאים, כתובים], ש"ס ופוסקים, טור, בית יוסף, רמב"ם, שולחן ערוך ונושאי כליו ועם זאת ניכר בענוותנותו.
בשנת ה'תש"ט נשא לאשה את בתו של המקובל ר' יוסף חיים שהרבני, התגורר בדירה קטנה בשכונת 'בית ישראל' בירושלים ונולדה להם בת בכורה אולם לאחר שחלתה נפטרה בילדותה. לאחר שקיבל את ברכתו של אדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלזא נולד בשנת ה'תשי"ב בנו היחיד (ר' אליהו). לפרנסתם שימש כמלמד בתלמוד תורה "בני ציון" בירושלים ובסתר שקד על לימוד תורת הקבלה. בשנת ה'תשכ"ב ייסד עם חותנו את ישיבת "אמת ושלום" ללימוד תורת הקבלה ובט"ז אדר ה'תשכ"ג אמו נפטרה.
נהג לטבול פעמים רבות במקווה ושקד על לימוד התורה יחד עם חותנו ועם ר' שבתאי אטון [שאף הוא היה חתנו של ר' יוסף חיים שהרבני]. מונה למגיד שיעור בישיבת "פורת יוסף" ומרוב מאמץ שהשקיע על מנת להבהיר לתלמידיו את העניין הנלמד היה מגיע לאפיסת כוחות ובגדיו היו ספוגים זיעה. למד להיות מוהל אצל ר' צדקה חוצין והקפיד לא לקבל תשלום ולא למול בזמן שעליו ללמד בישיבה.
לאחר תפילת מנחה של שבת מסר בקביעות שיעור לקהל הרב שהגיע לבית כנסת "אהל רחל". הקפיד מאוד על שמירת הזמן ועודד ללמוד בכל מצב גם כשעייפים. דקדק בקיום המצוות וקיימם בשמחה גדולה. נהג לקרוא "קריאת שמע שעל המיטה" לפני חצות לילה, השתדל להגיע לתפילת שחרית בין העשרה הראשונים והניח שני זוגות תפילין [רש"י ורבנו תם] יחד, ביום שישי לאחר חצות היום יצא לשדות לקבל את השבת וכל מוצאי שבת הקפיד לאכול סעודה רביעית. בימים הנוראים התפלל בקול בכי ובעשרת ימי תשובה נהג להתענות. בפסח לא אכל מוצרי חלב, לא השתמש בסוכר ובתבלינים מלבד מלח והחמיר לא לאכול אורז אולם לא מנע מבני ביתו. נזהר מאוד בכיבוד הוריו, אשתו, חמיו וחמותו ותלמידי חכמים. נודע בטוב לבו ואהבתו לכל יהודי, הקדים באמירת 'שלום' לכל אדם ולכל עני שהגיע לבית הכנסת העניק צדקה. התרחק ממחלוקות ונזהר לא לגעת בעיתונים, הזהיר את בני עדת הספרדים לא לעזוב את דרך אבותיהם ועם זאת טען כי כולנו יהודים ויש להפסיק עם החלוקה לעדות.
רק לאחר פטירת מורו (ר' עזרא עטיה) בחודש אייר ה'תש"ל הסכים לפסוק הלכה ומונה לראש ישיבת "פורת יוסף" יחד עם ר' יהודה צדקה. רבים פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות והגיעו לקבל את עצתו וברכתו ועל אף הפצרות רבות סרב לכהן כרב ראשי לירושלים. ייסד את כולל "יום השישי" ללימוד ענייני שבת בשעות הבוקר של יום שישי ובסיום הלימוד העניק לכל אברך סכום כסף לרכישת צרכי שבת ברווחה מתרומות שבעצמו דאג לאסוף.
לקראת סוף שנת ה'תשכ"ח חלה במחלת לב קשה ולאחר שהבריא הרופאים אסרו עליו לצום ביום הכפורים אך אף על פי כן החליט לצום תחת השגחה.
בכ"ו חשון ה'תשל"ט נפטר אביו. בחודש סיון ה'תשמ"ג סבל משיתוק לאחר שקיבל שטף דם בראשו ולאחר שהבריא באופן חלקי עודד בשנת ה'תשמ"ה ופעל לייסוד תלמודי תורה על טהרת הקודש. משנת ה'תשנ"ב מצב בריאותו התרופף וכאשר נתקף ייסורים קשים ביקש מבנו לקרוא לו פרקי משניות אולם לא שיתף את הסובבים בכאביו על מנת לא לגרום להם צער וביום שני לפנות בוקר שנת ה'תשנ"ח השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
•    אור לציון (ק1/ק2/ק3/ק4/ק5/ק6)
•    תפארת ציון