אשתו: סלימה.
בניו: אורי, יהודה ויצחק.
מוריו: המקובל חכם אפרים זילכה הכהן, המקובל רבי יהודה פתיה (בעל "רוחות מספרות"), ר' מנשה אל-כאתב.
מתלמידיו: ר' יוסף שני שבתי.
נולד בשנת ה'תר"ע בעיר בגדאד (עיראק).
מילדותו שקד על לימוד התורה ומנעוריו נהג להעתיק כתבי יד של רבני בבל. לאחר שסיים את לימודיו עסק בפקידות אצל סוחר בדים ובשעות הפנאי תרגם לערבית את ספר איוב, משלי, שיר השירים ותהילים. אסף את כל כתבי הקודש של משפחתו מדורי דורות ובשעות הפנאי למד באופן עצמאי עד שבמשך הזמן הצטרפו אליו כל מוצאי שבת בחורים ללימוד משותף. כאשר סיים את לימודיו בישיבה למד חייטות על מנת להתפרנס מיגיע כפיו ובכל עת פנוי שקד על לימוד התורה. בגיל צעיר הצטרף לקבוצת תלמידים ובמשך כשנתיים למד את תורת הנסתר עם המקובל רבי יהודה פתיה. בשבת ובמוצאי שבת למד עמו ביחידות ובשנת ה'תרצ"ד נסמך על ידו לרבנות.
נשא לאשה את בתה של לואיז לולו אשר.
לאחר שר' יהודה פתיה עלה לארץ ישראל בשנת ה'תרצ"ד המשיך להתכתב עמו בעניינים תורניים ומאורעות שהיו בעולם באותה תקופה. שימש כשליח ציבור, תוקע, שוחט ומוהל ללא קבלת שכר כלשהוא אלא על מנת לזכות את הרבים, היה נוח לבריות ומעולם לא הרים קולו. מצא ספרי קודש רבים שאבדו ואסף כתבי יד. לאחר שמורו (המקובל רבי יהודה פתיה) נפטר בכ"ז אב ה'תש"ב הספיד אותו ביום השבעה והתגלה בחכמתו ובקיאותו בתורת הקבלה. התפרסם כפועל ישועות ויהודים מכל עיראק שסבלו מכאובים, חולאים שונים ומחלות רוח הגיעו אליו ובתפילות שערך על פי הקבלה רבים נושעו.
בשנת ה'תש"י עלה לארץ ישראל עם זוגתו, שלושת בניו ושלוש בנותיו והביא עמו את ספרייתו הגדולה הכוללת כתבי יד רבים בחכמת הקבלה. לאחר שנה של טלטולים במעברות שונות התיישב בדירה קטנה בשכונת "זיכרון משה" בירושלים, שקד על לימוד התורה בישיבת המקובלים "עוז והדר", בשעות הערב למד בישיבת "הר ציון" ורק בשעות הלילה המאוחרות עסק מעט בחייטות לפרנסת בני ביתו. בהמלצת המקובל רבי יהושע שהרבני הצטרף בשנת ה'תשי"ד לקבוצה מצומצמת ומצטיינת של גדולי המקובלים שלמדו בישיבת "פורת יוסף" שנוסדה בעיר החדשה בירושלים. ניכר בבקיאותו בספר "הזוהר" ומפרשיו, בכל ספרי האר"י [רבי יצחק לוריא אשכנזי], הרש"ש [המקובל רבי שלום מזרחי שרעבי], בספרים – "בית לחם יהודה" (של המקובל רבי יהודה פתיה), "יפה שעה" (של המקובל רבי שלמה הכהן), "שמן ששון" (של המקובל רבי ששון בכר) ו"תורת חכם" (של המקובל רבי חיים די לה רוזה), בשנת ה'תש"ך פתח ישיבה לקבוצת תלמידים שלמדו עמו קבלה כל יום רביעי בבוקר בישיבת "פורת יוסף" וכל מוצאי שבת בבית כנסת "שושנים לדוד".
על פי בקשת רבי יוסף חיים (בעל "בן איש חי") שהתגלה לו בחלום הקים בשנת ה'תשכ"ג ישיבה שנקראה על שמו "ישיבת בן איש חי" בבית הכנסת של הגורג'ים בשכונת "זיכרון משה" בירושלים ללימוד קבלה יומי במשך חצי יום. היה בקי בקבלה מעשית ובסגולות ויחד עם המקובל רבי יצחק כדורי הוציא מספר פעמים "דיבוק" מבני אדם. ניכר בענוותנותו וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות, בדרכי נועם השפיע על רבים לשמור מצוות ולעיתים העניק לפונים אליו סדר לתיקון עוונות על פי הקבלה. לאחר מלחמת "ששת הימים" בי"ט סיון ה'תשכ"ז ערך תפילות יחד עם מקובלים נוספים להצלת עם ישראל ואף סיכן את עצמו על ידי עיסוק בקבלה מעשית בכדי להביס את אויבינו, מייד לאחר מכן נפגע בתאונת דרכים ועבר ניתוח ברגלו.
כל יום טבל במקווה וכל לילה התעורר בחצות לעריכת "תיקון חצות". מעת לעת ארגן קבוצה לנסיעה לקברי צדיקים בגליל על מנת להתפלל ולייחד ייחודים, פעמים רבות נסע להתפלל במערת המכפלה בחברון ובקבר רחל וכאשר ארגנו תפילות בציבור דאג שישותפו מכל שכבות הציבור כולל נשים ונערות. פנה למוסדות המדינה על מנת שיכשירו כבישי גישה לאוטובוסים ודרך להולכים לקבר התנא רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה, התנא רבי חייא בטבריה ועוד קברי צדיקים שהגישה אליהם הייתה קשה. כל ערב ראש חודש ערך סדר תפילות לתיקון עוונות, לעילוי נשמת נפטרים ולשלום עם ישראל. כל שנה ערך בביתו סעודה מפוארת משעות אחר הצהריים ועד הלילה לכל תלמידי הישיבה ואורחים נוספים לכבוד סיום ספר "הזוהר", ספר "עץ חיים" וספרים נוספים, לעיתים ערך את הסעודה פעמיים בשנה וזכה לראות את רשב"י [רבי שמעון בר יוחאי] שהגיע להשתתף בסעודה. כתב חידושים על ספר בראשית ועל ספר במדבר. על אף העוני והקשיים הכלכליים הוציא לאור את ספריו של המקובל רבי אליהו מני (בעל "כסא אליהו") כשילדיו הקטנים מסיעים לו בהעתקת והגהת הספרים. וכאשר ר' דוד חיים [נכדו של ר' יוסף חיים בעל "בן איש חי"] עלה לארץ ישראל בשנת ה'תשל"א מסר לו רבים מכתבי היד של סבו על מנת שיביאם לדפוס ובמשך חודשים ארוכים עמל רבות על מנת לשחזר, לסדר את הדפים שהיו מפוזרים, להגיה ואף לגייס את הכספים הדרושים להדפסה וכך הצליח להציל רבים מכתביו של ר' יוסף חיים כגון: "בן איש חיל", "מלאך הברית", "תורה לשמה".
בשנת ה'תשכ"ט חלה ולמרות הסבל והצער לא החסיר מסדר לימודו, תפילותיו, אמירת "תיקון חצות" וטבילות במקוה. במהלך השנים מחלתו החמירה והיה קשה לו לדבר ובמשך חודשים ארוכים היו לו נדודי שינה אולם לא התלונן ואפילו הרופאים התפלאו על כך.
בשנת ה'תשל"ח הקים מכספו קרן גמ"ח [גמילות חסדים] לסיוע לנזקקים.
בכ"ב אלול ה'תשל"ח אושפז בבית הרפואה עקב מחלתו וכעבור כחודש וחצי בשנת ה'תשל"ט השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• לחם אבירים: על ספרא דצניעותא