אביו: ר' נתן.

אמו: לאה.

אשתו: הרבנית יפה (בזיווג שני).

אחיו: דוד.

מוריו: ר' ישעיהו רצון, רבי ישראל אביחצירא ["בבא סאלי"], המקובל רבי מרדכי שרעבי [דודו].

מתלמידיו: ר' גדעון אהרון, ר' מרדכי לב, ר' משה שרגא.

נולד בשנת ה'תרפ"ז לערך במחוז שרעב (תימן).
מילדותו שקד על לימוד התורה, בגיל 7 החל להניח תפילין שאביו הכין עבורו ובגיל 12 ניכר בבקיאותו בהלכות שחיטה ובתורת הנסתר. למד בישיבות שונות ודבק בחכמי קבלה ממחוז חאדא (תימן).
בשנת ה'תש"ט עלה עם זוגתו והוריו לארץ ישראל והתגוררו במושב חלץ. בגיל 22 התגייס לצה"ל [צבא גנה לישראל] ולאחר שחרורו עבר להתגורר ביבנה. לפרנסתו עבד כנהג מונית והיה לוקח עמו את ר' עתניאל שרעבי [שהיה עדיין ילד] ומשלם לו על מנת שיקריא לו פרשת שבוע, מדרשים וזוהר תוך כדי הנסיעה. בכל יום החליט את הסכום הכספי הנדרש לו לאותו יום ולאחר שהרוויח את הסכום שקבע נסע לירושלים ללמוד אצל המקובל רבי מרדכי שרעבי [דודו]. במשך 6 שנים למד כל יום שישי מחצות היום ועד כניסת שבת את סודות התורה יחד עם רבי ישראל אביחצירא ["בבא סאלי"] שהתגורר באותה תקופה ביבנה. השתדל להתפלל תפילת ערבית "בין השמשות", כל לילה לאחר שערך "תיקון חצות" שקד על לימוד התורה והקפיד להתפלל תפילת שחרית בנץ.
במשך 3 שנים הסתגר בביתו ושקד יומם ולילה על לימוד התורה וזוגתו עבדה בפרדסים לפרנסתם. לפני כל לימוד ולאחריו נהג לומר פסוקים וחיבר תפילה לאומרה קודם הלימוד. נודע כבקי בכל התלמוד הבבלי, ארבעת חלקי שולחן ערוך ו"שמונה שערים" על ספר "עץ חיים" (לרבי חיים ויטאל) וכאשר לבקשת המקובל רבי מרדכי שרעבי מסר במקומו שיעור בספר "עץ חיים", דרש במשך 8 שעות ברציפות. לאחר השיעור נרדם והאר"י הקדוש [רבי יצחק לוריא אשכנזי] נגלה אליו בחלום.
בשנת ה'תשל"ב זוגתו חלתה ונפטרה ובוקר אחד גילה כי המונית שלו נשרפה. בהתאם להצעת דודו טס לניו יורק (ארה"ב) ו – 7 חודשים למד כשעתיים כל יום יחד עם אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאוויטש.
בחודש אלול שב לארץ ישראל ובי"א אלול ה'תשל"ז נענה להצעת השידוך של המקובל רבי מרדכי שרעבי וזוגתו [הרבנית לאה] ונשא לאשה את בתה של סברסה כהן שלאחר שעות עבודתה הייתה מסייעת בהתנדבות לרבנית לאה. נהג לכנות את זוגתו "אמא" ובשנת ה'תשמ"ב לערך עבר להתגורר בשכונת "גאולה" בירושלים בדירת חדר אחד כשהשירותים והמקלחת בחצר ומשותפים לעוד 2 משפחות.
המעיט באכילה והקפיד לאכול אוכל מבושל רק ממעשי ידי זוגתו, ערך סיגופים וטבילות במקווה, מסר שיעורים תורניים בבתי כנסת ובתי מדרש בירושלים, בענוותנותו הניח תפילין של רבנו תם ושל "שימושא רבא" בשעה שלמד ביחידות בביתו, זכה לרוח הקודש וידע את מחשבות האנשים גם אם לא שהו בקרבתו. כעבור שנים אחדות עבר לדירה עם שני חדרים ברחוב חיים עוזר בשכונת "בית ישראל" בירושלים והחדר הנוסף שימש לתפילות ולקבלת הקהל הרב שהגיע לבקש עצה וברכה 3 פעמים בשבוע. לא ביקש תשלום כלשהו ואת הכסף שהעניקו לו כינה "ניירות" וחילק את כולו לצדקה. קיבל כל אדם במאור פנים, הכיר טובה לכל מי שעשה משהו למענו, נודע באהבתו לעם ישראל ולארץ ישראל ולאחר שסיים את קבלת הקהל ערך ייחודים וקיבל על עצמו ייסורים על מנת להציל מגזרות קשות ולפעול ישועות לנזקקים, לעיתים כאשר לפתע עלה לו החום וזוגתו רצתה להזמין רופא השיב שאין צורך היות והייסורים יחלפו ביום פלוני – וכך היה.
דבק במידת האמת ולא היסס להוכיח ולהעיר על כל דבר שנעשה באופן לא נכון על מנת שיוכלו לתקן. טען כי מי שרוצה לזכות ביראת שמים חייב ללמוד בקביעות בספר "ראשית חכמה". הדגיש את החשיבות באמירת "תיקון חצות", לימוד תורה בלילה ותפילת שחרית בנץ. היה מנשק את ספרי הקודש שבספרייתו והקפיד מאוד לשמור עליהם, להחזיר כל ספר למקומו ושלא יהיו דפים מקומטים. לאחר נטילת ידיים בשחרית נהג לנגב כל אצבע בנפרד שלא תישאר לחלוחית. בברכת "אשר יצר" אמר 'שאם ייסתם או אם יפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים כי אם על ידי נפלאותיך...'. התפלל בדבקות והדגיש כל מילה בהגייתה הנכונה כמנהג יהודי שרעב, טען כי זו ההגייה הנכונה וכי יש לכך אסמכתאות מספר שכתב המקובל רבי יוסף גיקטיליא (בעל "שערי אורה"). בתפילות הימים הנוראים שימש כחזן. מיום רביעי החל להתכונן לשבת וביום שישי המצעים, המפות והלבוש הוחלפו ללבן. בליל שבת התפלל מוקדם ואמר שכאשר מקדשים על היין ואומרים "יום השישי..." צריך להיות עדיין יום שישי ולא יום השביעי. הדגיש על חשיבות לימוד תורה בשבת ונהג להשאיר על שולחן שבת חתיכת חלה ולהחליפה בשבת הבאה בחתיכת חלה חדשה. לאחר סעודת שחרית ומנוחה קצרה למד "זוהר" בקול רם עד תפילת מנחה. הקפיד על "יום השנה" של הוריו, חמיו וחמותו, המקובל רבי מרדכי שרעבי ואשתו [הרבנית לאה], המקובל רבי שלום מזרחי שרעבי [הרש"ש] ועוד אישים – עלה ל"משלים" או ל"מפטיר" בשבת שלפני "יום השנה", ערך בשבת סעודה שלישית לכל המתפללים ומהשבת שלפני "יום השנה" אמר קדיש כל אותו שבוע. כאשר נסע לקבר הרש"ש בהר הזיתים נהג לעבור דרך מקום קבורת שמעון הצדיק, כל שנה נסע בחורף יחד עם זוגתו למשך שבוע לחמי טבריה ובחודש אלול נהג לשהות במירון ולשקוד על לימוד "תיקוני זוהר". בל"ג בעומר למד עם תלמידיו את ה"אידרא רבא" וה"אידרא זוטא". כשנשאל על עניין שאמר 'היכן זה כתוב?' נקב בשם הספר והוסיף 'תתחיל מהתחלה עד שתגיע, כך גם אני עושה כשאני מחפש משהו!'. לא השתמש בטלפון, ביקש מכל מי שיש לו בלורית להסתפר על מנת שלא יהא חציצה בתפילין, המליץ שבחופה רק אדם אחד יברך את כל שבע הברכות וטען שהקבלה תתיר את חוטי התכלת בציצית רק כשיבנה בית המקדש. התפלל רבות על הגאולה וטען כי אם הסנהדרין היו קיימים כעת היו פוסקים לומר "הלל" ביום העצמאות וביום ירושלים. לדבריו מי שמקבל מלגה על שלומד תורה אינו לומד לשמה ומאוד צרם לו שמבקשים מאנשים כסף על מנת להתפלל עליהם.
בשנת ה'תש"ע לקה בהתקף לב ולאחר שעבר שני צנתורים סבל מכאבים בזמן בליעת מזון. מחודש אב ה'תשע"א נחלש מאוד ורוב הזמן שכב במיטה ודיבר מעט אולם לא הפסיק להרהר בדברי תורה. למחרת יום הכפורים שנת ה'תשע"ב אושפז בבית הרפואה ואובחן כי הינו חולה במספר מחלות ולא היה יכול להתבטא, אולם עד לרגעיו האחרונים היה ניכר כי הינו שומע ומבין ובערב ראש חודש עם הנץ החמה השיב את נשמתו ליוצרה.