אביו: ר' יצחק.
בנו: מזיווג ראשון – יצחק.
בנותיו: מזיווג שני – אדל, אמיליה ושפיקה.
אחיו: אליהו וחיים.
מורו: ר' יצחק אבולעפיה (בעל "פני יצחק").
נולד בשנת ה'תרל"ב בעיר דמשק (סוריה).
מילדותו שקד על לימוד התורה בישיבות המקומיות בדמשק ולאחר פטירת מורו (ר' יצחק אבולעפיה) מונה לחבר בבית הדין בדמשק יחד עם חכם אליהו הכהן טראב מסלתון. לאחר שהמקובל רבי יוסף יהודה דנא עזב את העיר בשנת ה'תש"ו מונה במקומו לרב הראשי ואב"ד [אב בית דין] בדמשק. קיבל מהקהילה שכר זעום ולפרנסתו היה מכין דרשות מרתקות לאזכרות של נפטרים שתמיד היו קשורות לפרשת השבוע ולנפטר, לימד ילדים לבר מצווה והכין עבורם דרשה, עסק ברפואה תוך שימוש בתרופות הרשומות בספרי רפואה יהודיים עתיקים ופתח חנות לממכר קמח ושמן, בעת ההמתנה ללקוחות שקד על לימוד התורה.
ניכר באהבתו לבריות, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות והקפיד מאוד לא לפגוע בזולת. ערך חופות וכתב הקדמה לספר "ישכיל עבדי" (למקובל רבי עובדיה הדאיה). השיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו גם מארה"ב, לבנון וישראל ופעמים רבות הקל בפסיקותיו והסתמך על ספרי שו"ת [שאלות ותשובות] הן של רבנים ספרדים והן של אשכנזים.
נודע בחכמתו, בכושר זכרונו המופלא ובקיאותו בתלמוד, בהלכות ובקבלה. היה מומחה בכתיבת קמעות, נחשב לאחרון המקובלים של דמשק ומפאת הכבוד שרכשו לו נהגו לכנותו "הסניור". כל לילה ערך "תיקון חצות" בבית מדרש "כותאב אל עתיק" ולאחר מכן שקד על לימוד "עין יעקב", "חוק לישראל" וזוהר יחד עם חבורת לומדים שהתאספה בבית המדרש עד לתפילת שחרית. את תפילות מנחה וערבית התפלל בבית מדרש "בית א-דישי". בראש השנה נהג למסור דרשה בבית כנסת "אלמנשא" על מהות החג ועל מושג התשובה על מנת לעורר את האנשים לעשות חשבון נפש, שמע את תקיעת השופר עם הנץ החמה ולאחר מכן כל אחד הלך לבית הכנסת שלו לתפילת שחרית. בתשעה באב נהג להתפלל תפילת שחרית בבית כנסת "שאגור", לאחר קריאת מגילת איכה, קינות וספר איוב קרא את ההפטרה והסביר בהרחבה בשפה הערבית. בחגים נהג ללבוש גלימה לבנה. בתקופת הבחינות בבתי הספר ילדים רבים הגיעו לנשק את ידו ולקבל ממנו ברכה וקמע להצלחה. גם הגויים רכשו לו כבוד והגיעו לבקש את עצתו וברכתו, ניצל את קשריו עם אנשי השלטון הסורי וחברי פרלמנט לשיפור מצבם של היהודים בסוריה ופעמים רבות ראש ממשלת סוריה הגיע לבקרו בביתו. בט"ז אייר ה'תשכ"ה קרא עם אליהו [אלי] כהן "קריאת שמע" ו"וידוי" טרם הוצאתו להורג באשמת ריגול לטובת ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים שפרצה בשנת ה'תשכ"ז שבר את האגן כאשר מעד במדרגות ונאלץ לשבת בכיסא גלגלים.
בשנת ה'תשל"ג ביקש מר' יצחק אסא [חכם זאכי] להוציא את כל נכדיו מחדרו ולאחר שאמר עמו וידוי השיב את נשמתו ליוצרה.
תמונת הצדיק באדיבות ד"ר אברהם חסון –
ארגון יוצאי דמשק (סוריה) בישראל