אביו: ר' כמוס.

אמו: עזיזה.

אשתו: רחל.

בניו: אברהם, דוד, נסים, שלום ושמעון.

בנותיו: אמיליה, בובה, ויולה-שושנה (בעלה אברהם גליקשטרן), רג'ינה (ג'נח), רובינה (חלג) ורינה (לנג).

אחיו: שלמה.

אחותו: גוצה (כהן).

סבא: שלמה (מצד אביו).

סבתא: גותא (מצד אביו).

מוריו: ר' כמוס אג'רבי, המקובל רבי ציון ביתאן.

מתלמידיו: המקובל רבי יוסף חיים זרוק, ר' כמוס [עמוס] נחאיסי, ר' כמוס עגיב (בעל "כמוס עמדי").

נולד בד' תשרי ה'תרמ"ג בעיר טריפולי (לוב).

בגיל 3 התייתם מאביו. על אף המצב הכלכלי הקשה אמו דאגה לפרנסת בני הבית ובגיל 5 שלחה אותו ללמוד בתלמוד תורה. בגיל 11 התפרסם כעילוי ובשנת ה'תרס"א הוסמך לרבנות. מונה למורה בתלמוד תורה והמשיך ללמוד בישיבה הגבוהה "דאר סוויד" של המקובל רבי ציון ביתאן, משנת ה'תרס"ג למד דיינות ולפרנסתו עבד במקצוע הנגרות.

בשנת ה'תרס"ז נשא לאשה את בתו של המקובל רבי ציון ביתאן [מורו].

בשנת ה'תרע"ז הוסמך לדיינות על ידי ר' אברהם חביב ור' רפאל דאבוש ומונה על ידי השלטון האיטלקי לדיין בבית הדין בטריפולי. לאחר פטירת ר' מרדכי הכהן, ששימש כדיין בעיר בנגאזי (לוב) בשנת ה'תרפ"ט, נבחר על ידי ר' כמוס פלאח [רבה של בנגאזי] בשנת ה'תר"ץ למלא את מקומו ובחודש חשוון ה'תרצ"ב עבר עם משפחתו להתגורר בבנגאזי והחל לשמש כדיין. מצא פתרון לרישום שם העיר 'בנגאזי' כמילה אחת בגט וכך ניתנה לראשונה האפשרות לבית הדין המקומי בעיר לדון בענייני גיטין.

בשנת ה'ת"ש עמד בראש וועד שהיה אחראי לאירוח של כ – 300 פליטים יהודים מאירופה שהיו בדרכם לארץ ישראל ובחודש סיון שנת ה'ת"ש בתו וילדיה עברו להתגורר בביתו לאחר שנפצעו בהפצצות מטוסי צרפת על טריפולי.

לאחר פטירת ר' כמוס פלאח בכ"ד תמוז ה'תש"א מונה במקומו לאב"ד [אב בית דין] ולרב הראשי של מחוז קירינאיקה. נודע באהבתו לבריות, רדף אחר האמת והצדק, סייע לכל נזקק ולא הסכים לפשרות בענייני הדת.

לאחר שהנאצים כבשו את בנגאזי נכנסו לביתו, נטלו מזון שנאגר לשעת מלחמה והכו אותו. דרש מראש הקהילה לשלוח אותו יחד עם הגולים היות ולא נשלחו עמם מנהיגים או רבנים ובחודש שבט ה'תש"ב הגיעו שוטרים פשיסטים ונציגים מוועד היהודים לבית הכנסת במהלך תפילת שחרית של שבת בבוקר ולמרות תחנוניו לחכות למחר העלו אותו על משאית יחד עם בני ביתו, על מנת להשפילו סבבו ברחבי העיר והעבירו אותו עם משפחתו למחנה הריכוז ג'אדו (לוב). על אף הסבל והרעב דאג לצרכים הרוחניים של יהודי המחנה, לתפילות בקביעות וללימוד תורה. במהלך חודש טבת ה'תש"ג נגרר בכוח למרכז המחנה אליו כונסו כל הגברים מול מכונות ירייה. לאחר שהצליח להרגיע את הנוכחים אמר 'כל אלה שעומדים ממול עם נשק ביד לא יפגעו בנו לרעה ויתפזרו לכל רוח ויבואו "החברים" ויחזירו אותנו במהרה הביתה ובעזרת ה' נעלה כולנו ארצה. כולנו! כולנו! כולנו!'. הגברים התעודדו מדבריו החלו לרקוד איתו על כתפיהם וכעבור שעות אחדות השומרים קיבלו הוראה לברוח לתוניסיה בשל התקרבות כוחות הצבא הבריטי.

לאחר שחרורו שב לבנגאזי ועל מנת להרגיע את היחס העוין מצד המוסלמים בבנגאזי כלפי היהודים ערך מפגשים בהשתתפות ראש העיר, המופתי ועוזריו, ראשי הקהילה היהודית והגנרל הבריטי. חיפש דרכים להעלות לארץ ישראל את בנות הקהילה על מנת למנוע מהמוסלמים להתנכל להן. לאחר שבשנת ה'תש"ח מרבית אנשי הקהילה מהעיר וסביבתה עלו לארץ ישראל בדרך סודית, הגיע בערב ראש השנה ה'תש"ט יחד עם זוגתו והתיישב ברמת גן.

בבקרים למד עם המקובל רבי חיים משה מנדל ועל אף שראייתו הייתה קלושה בגין מחלת עיניים ממנה סבל היה מצטט בעל פה את כל דברי הגמרא עם רש"י והתוספות.

ביום שבת שנת ה'תש"ך השיב את נשמתו ליוצרה.