אביו: ר' אברהם.

נולד בשנת ה'שט"ז לערך בתימן.

שקד על לימוד התורה ונודע בבקיאותו העצומה בהלכות, בתורת הנגלה ובתורת הקבלה. כאשר הגיע לעיר קוצ'י [קוצ'ין] (הודו) מונה לרב קהילת היהודים המקומית, כונה "מוטא" שפירושו זקן בשפת המליאלאם [בה השתמשו יהודי קוצ'ין] ואנשי הקהילה הגו את שמו "רבי נמיה" היות והגיית האות ח' הייתה קשה עבורם. חיבר פיוטים ונחשב למקובל הגדול ביותר בהודו בתקופתו.

בנר ראשון של חנוכה שנת ה'שע"ו השיב את נשמתו ליוצרה.