fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadikdes
אביו: ר' אליעזר.
אמו: מרת מירל [מירוש].
אשתו: מרת הנדל.
בניו: מזיווג ראשון – ר' הירש מנדל. אדמו"ר רבי ישראל אברהם ור' צבי מנחם מענדיל.
אחיו: ר' אברהם, ר' אלימלך מליז'נסק ור' נתן [אב"ד סטוצין].
אחותו: עלקא [איטה].
מורו: ר' דוב בער [המגיד ממזריטש].
מתלמידיו: (בעל "באר משה").
נולד בשנת ה'תע"ט בכפר לופוכו (פולין).
מילדות שקד יחד עם אחיו (ר' אלימלך) על לימוד התורה, תלמוד ופוסקים, כתבי האר"י וקבלה. במשך 8 שנים ערך יחד עם אחיו גלות, סיגופים, צומות וסבל גידופים והשפלות.
כאשר שמע על תנועת החסידות שכנע את אחיו (ר' אלימלך) להגיע אל המגיד ממעזריטש (ר' דוב בער), שניהם נמנו בין חשובי תלמידיו של המגיד ממעזריטש וכונו בשם "האחים הקדושים". עזב את דרך הסיגופים והצומות והיה מרבה באמירת פרקי תהילים. כאשר ישב עם יתר התלמידים לשמוע את ביאוריו של המגיד ממעזריטש על התורה, מייד בשומעו את המילה הראשונה הרגיש את האור הגדול של התורה והחל לעשות תנועות שונות ולהפריע לשאר התלמידים להתרכז, על כן היו דוחפים אותו לפרוזדור או לחצר ומרוב התלהבות היה ממשיך לחזור ולצעוק שוב ושוב את המילה הראשונה ששמע מהמגיד ממעזריטש ורק בסיום ביאורו היה נרגע. הסתיר את גאונותו בתורה וכאשר לא הבין עניין כלשהו התפלל בתחנונים, בכה ואמר 'זוסיא אינו יודע את פירוש העניין' עד שנירדם, בעת השינה בעל אותה הלכה או אליהו הנביא היו מגלים לו את הפירוש ואז היה מקיץ משנתו, על-כן כונה בשם "למדן אמיתי" – שהיה יודע את הפירוש של כל עניין לאמתו.
נודע כבעל רוח הקודש וכאשר הבחין ביהודי שחטא נהג לפרט בקול רם את החטאים שכביכול הוא בעצמו חטא ולעורר את עצמו לשוב בתשובה על מנת שאותו יהודי ישמע ויתחרט על מעשיו. באר את המילה 'תשובה' על פי ראשי התיבות של האותיות המרמזים על הפסוקים:
ת – "תמים תהיה עם ה' א-לקיך",
ש – "שוויתי ה' לנגדי תמיד",
ו – "ואהבת לרעך כמוך",
ב – "בכל דרכיך דעהו",
ה – "הצנע לכת עם א-לקיך",
לאחר שהמגיד ממעזריטש ברך אותו שלעולם לא יראה את מעשיו הרעים של איש יהודי אלא רק את הטוב שבו החל להביט באופן חיובי על כל מאורע ובכל יהודי ראה רק את הטוב.
חי חיי צנע, התהלך בבגדים מרופטים ומטולאים ואת כל הכסף שהעניקו לו חילק לצדקה. כאשר הרבי ר' שמואל שמעלקא הלוי הורוביץ מניקלשבורג ואחיו – ר' פנחס (בעל ה"הפלאה") פנו אליו בהוראת המגיד ממעזריטש וביקשו שיסביר להם את המשנה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", התפלא והשיב כי שאלה כזו היו צריכים להפנות לאדם שעבר עליו דבר רע בחייו והוא יודע כיצד לקבלו בשמחה אך הוא עצמו לא ראה מעולם רע וכל חייו הינו שרוי בטובה על כן אינו יודע להשיב לשאלתם.
כאשר ביקשו שימלא את מקום אחיו (ר' אלימלך) שנפטר וינהיג את החסידים השיב בענוותנותו כי כתוב בבראשית "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" – העדן הוא הבעל שם טוב, נהר היוצא מעדן הוא תלמידו – המגיד הגדול ממעזריטש שמשקה את הגן זהו אחי – ר' אלימלך, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים – הם ארבעת תלמידיו: אדמו''ר רבי אברהם יהושע העשיל [האוהב ישראל מאפטא], ר' יעקב יצחק הלוי הורוויץ [החוזה מלובלין], ר' ישראל הופשטיין [המגיד מקוז'ניץ] ור' מנחם מענדיל מרימנוב, פנו אליהם כי הם מנהיגי הדור.
נודע כירא שמים גדול ותמיד חשש שמא יש עברה בידו, כל יום כתב כל דבר שעשה ובלילה לפני השינה היה קורא את הפתקה בוכה ושב בתשובה. אדמו"ר ר' שניאור זלמן מליאדי אמר כי עבודתו הייתה ביראה עילאית כל כך עד שבהיכל היראה הייתה יראתו לפלא. באחד הפעמים התחנן לזכות ליראה כמו שיש למלאך, לפתע הרגיש יראה גדולה ונוראה ומפאת האימה והפחד מהבורא התרוצץ בבית והתחבא מתחת למיטה, לאחר שלא היה יכול לסבול את הפחד הגדול התפלל לה' שישוב להיות כמקודם ותפילתו התקבלה.
תמימותו הייתה לפלא בעיני רבים ונועם הליכותיו משכו אליו המונים אשר באו להתברך מפיו. כל בוקר אמר 'צפרא טבא לכל ישראל'. לאחר שהתפלל תפילת שחרית חיפש יהודי ברחוב על מנת לאחל לו כל טוב, טרם אכל היה אומר 'ריבונו של עולם זושא רעב אנא הזמן לפניו את סעודתו' והמשמש מייד הגיש לפניו את ארוחת הבוקר. נהג לברך כל יהודי 'תהיה בריא וחזק כמו גוי' והסביר כי אפילו אם יהודי אינו ראוי לברכה בכל זאת יש להעניק לו בריאות וחוזק כי גם הגוי על אף שאינו מקיים את מצוות התורה הינו בריא וחזק.
לבקשת אדמו"ר רבי שניאור זלמן מליאדי העניק הסכמה בכתב לספר ה'תניא'.
לאחר שקיבל על עצמו להיות כפרה של עם ישראל סבל ייסורים ממחלה קשה במשך 7 שנים ובשנת ה'תק"ס השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• מנורת הזהב: דברי תורתו שנאספו מתוך ספרי תלמידיו