fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tzadikdes
אביו: ר' פנחס מליטומירסק.
אמו: מרת שרה חנה.
אשתו: הרבנית חנה פייגא (בזיווג ראשון).
בנו (היחיד): ר' יחיאל אפרים פישל.
בנותיו: מרת ברכה שפרה מרים (בעלה מנחם מענדיל מורגנשטרן) ומרת חיה צפורה (בעלה משה).
אחיותיו: מרת איידל, מרת אסתר (בעלה ר' יחזקאל נומברג אב"ד לודז) ומרת מרים.
סבא: ר' יעקב אהרן (מצד אביו), ר' חנוך העניך שאטין מקאליש (מצד אמו).
סבתא: מרת חיה (מצד אמו).
מוריו: אדמו"ר רבי מנחם מנדל מורגנשטרן [השרף מקוצק], אדמו"ר רבי יעקב יצחק רבינוביץ [היהודי הקדוש מפשיסחא], אדמו"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא.
מתלמידיו: אדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב (בעל "אבני נזר"), אדמו"ר רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור (בעל "שפת אמת"), ר' נח שחור [חותנו של ה"אמרי אמת" מגור], ר' פנחס אליהו רוטנברג, ר' צבי הירש מטומשוב.
נולד בשנת ה'תקנ"ט בעיירה ליטומירסק (פולין) למשפחת רבנים שהתייחסה למהרשש"ך [ר' שמואל הכהן שאטין] ונקרא על שם סבו מצד אמו.
מילדותו התבלט בכישרונותיו המיוחדים, במידותיו התרומיות ובפקחותו. למרות שאביו נמנה על המתנגדים החריפים לחסידות, הושפע בגיל 10 לערך מר' שלום צבי [בעלה של אחות של אביו] שהצטרף בסתר לחסידי "היהודי הקדוש" מפרשיסחה והחל ללמוד את תורת החסידות. סבו [ר' יעקב אהרן] ניסה להציל אותו מידי החסידות והחסידים ושלח אותו ללמוד בישיבת ר' יצחק איציק חריף (בעל "דברי חיים"). מיעט בשינה, לעיתים למד 15 שעות ברציפות ועל אף גילו הצעיר ביחס לשאר התלמידים התפרסם כעילוי.
בגיל 13 לערך התארס עם בתו של הגביר ר' יעקב שנמנה על עשירי פשיסחא, עבר ללמוד בשקידה בבית מדרשו של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ונסמך על שולחן חותנו שבמשך כ – 20 שנה דאג לכל מחסורו. לאחר פטירת ה"יהודי הקדוש" בשנת ה'תקע"ד נמנה על ראשוני חסידיו של אדמו"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא שחיבבו ולא הסתיר דבר מפניו. במשך 12 שנה למד בבית מדרשו, מרוב שקידתו ודבקותו בלימוד התורה היה שוכח לאכול וכ – 3 שנים התייגע להחליש את עיניו בכדי לא לראות בבירור את העולם הגס. לאחר שחברו ללימודים [רבי מנחם מנדל – השרף מקוצק] גרם לו למאוס באכילת בשר, דגים ומטעמים שונים המאכל המקובל עליו ביותר היה תפוחי אדמה עם "בורשט". מרוב פרישות מעולם לא הכניס את ידיו לכיסי המכנסיים.
לאחר פטירת אדמו"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא בשנת ה'תקפ"ז התבודד בביתו בפשיסחא, שקד על לימוד התורה וכאשר הגיע מעת לעת אל ה"שרף מקוצק" שהתיישב בעיר טומשוב ולאחר מכן בקוצק ראה עצמו כחסיד בין החסידים למרות שנמנה על ראשי התלמידים בפשיסחא. השתדל להסתיר את מעשיו ולהעמיד פני אדם פשוט, תמיד פניו היו שוחקות, לא התווכח עם איש אך לא הסתיר את שאט נפשו מטיפשים ומטיפשות ולא סבל גסי רוח ובעלי גאווה. עודד ותמך בחבורת החריפים שבתלמידי ה"שרף מקוצק" אולם השתדל לא להשמיע דברי תורה והלביש את דבריו בסיפורים ומשלים מחודדים. דחה כל הצדקה לפרישת אדמו"ר רבי מרדכי יוסף מחצר קוצק ונעשה לאחד הלוחמים הראשיים בחסידות איזביצה. סרב לרופאים ולרפואות וכאשר חלה ומקורביו הזמינו רופא גירשו אולם לאחרים לא יעץ לנהוג כך.
בשנת ה'תק"ץ נאלץ לשנות את שם משפחתו מ'שאטין' ל'לוין' עקב תמיכתו במרד הפולני.
לאחר פטירת חותנו וחמותו מסר את דמי הנדוניה וחלק מהירושה לסוחר על מנת שיעסוק במסחר ויחלק את הרווחים ביניהם אולם הסוחר טען במרמה שהפסיד את כל הכסף ומאז אביו תמך בו כלכלית עד לפטירתו בשנת ה'תקצ"ז. לאחר פטירת אביו אמו עברה להתגורר בביתו ונפטרה בג' אייר ה'תרכ"ג. סרב לעסוק במסחר ודחה הצעות מבני משפחתו לקבל משרה רבנית אולם בעקבות מצבו הכלכלי הדחוק נאלץ כעבור חודשים אחדים לקבל עליו את עול הרבנות בנובידווהר [סמוכה לוורשה] (פולין). בעקבות מחלוקות בין אנשי הקהילה לראשיה העשירים החליט לעזוב את נובידווהר והחל לכהן כרב הקהילה באלכסנדר. היות ורוב אנשי הקהילה לא היו בני תורה והטרידו אותו יומם ולילה בשאלות שונות ומשונות החליט בשנת ה'תרי"ט לקבל את הצעת הרבנות מקהילת פרושניץ [פשאסניש] (פולין).
נודע בחריפותו וכאחד מגדולי הרבנים בפולין. לא נרתע מאיש, בלילות הסתגר בחדרו ולא הרשה לאיש להיכנס, לא נהג לדרוש בפני הקהל דברי תורה, על אף פרסומו כאיש קדוש בעל רוח הקודש המחולל מופתים לא הבליט עליונות על פני אחרים ובענוותנותו כינה את עצמו "דער אלטער העניך" ["העניך הזקן"] אולם איש מלבדו לא השתמש בכינוי זה. סבל מרדיפות ומחלוקות מצד עשירי ותקיפי הקהילה שאף העלילו עליו בפני השלטונות. כאשר ה"שרף" מקוצק נפטר בשנת ה'תרי"ט הצטרף לרוב חסידי קוצק שקיבלו את הנהגתו של אדמו"ר רבי יצחק מאיר רוטנברג (בעל חידושי הרי"ם) כאדמו"ר הראשון מגור.
בתמוז ה'תרכ"ג נפטרה זוגתו ובשנת ה'תרכ"ה התפטר מכהונתו כרב בפרושניץ.
נשא לאישה את בתו של אדמו"ר רבי אשר מפוריסוב ושב להתגורר באלכסנדר. סרב לבקשת ראשי הקהל בפרושניץ לשוב לכהן כרב הקהילה ובנו העשיר דאג לפרנסתו.
לאחר פטירת אדמו"ר הראשון מגור בכ"ג אדר ה'תרכ"ו עשרות אלפי חסידים נהרו לביתו באלכסנדר אך בענוותנותו סרב לכהן כאדמו"ר אולם בחג השבועות נאלץ להסכים והחל לקבל את החסידים ולהדריך את ההמונים בדרכי החסידות. לימד זכות על כל יהודי ולא נעל את דלתי חדרו. אהב כל יהודי ובמיוחד את היהודים הכפריים בגלל תמימותם וישרותם. התיר גם לנשים להיכנס לחדרו בזמנים קצובים ומכל הנוהרים אליו ביקש בקשה אחת – לא להעמיד פנים ולא לנסות לרמות אותו. בשבת הסתפק בשתי חלות לעריכת השולחן [ולא ב-12 כמנהג גדולי האדמו"רים] וקידש כשפניו לכיוון מזרח. כאשר עלה לתורה חבש את השטריימל ושם עליו את טליתו וכאשר עלה לברכת כוהנים לא הרים ידיו למעלה מכתפיו. לא לבש בגדים לבנים כמנהג אדמו"רים, לא הקפיד על מנהגי האדמו"רים שקדמו לו אך לא ביטל את מנהג חטיפת שיריים. הקפיד שלא יחקו את מנהגיו וההמונים כינו אותו בשם החיבה הרבי ר' העניך, שם חיבה שהוענק בפולין לשני אדמו"רים בלבד [האדמו"ר הנוסף היה אדמו"ר רבי שמחה בונם מפשיסחא].
בשנת ה'תרכ"ח חלה אולם לא גילה את מצבו לאיש וסבל את ייסוריו בדממה אולם בראש השנה ה'תר"ל החל לרמוז על פטירתו והבחינו כי חל שינוי בדרכי התנהגותו. בחנוכה חולשתו גברה ונר שמיני של חנוכה ישב זמן רב והביט בנרות בדממה. כאשר החסידים הבחינו כי מצבו הבריאותי חמור הזעיקו רופאים מבלי לשאול את פיו אולם כל הרופאים נואשו לחייו. בחודש אדר אלפי חסידים נהרו לאלכסנדר, בשבת ציווה לתת את העלייה לתורה השמורה לו לבעל "שפת אמת". ביום השני לאחר חג פורים מצבו החמיר ובשעות הצהריים השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו: