אביו: ר' משה מחוסט (בעל "ערוגת הבושם").
אמו: מרת זיסל.
אשתו: הרבנית שרה רבקה.
בניו: אדמו"ר רבי יוסף מפאפא-ברוקלין, ר' משה גרשון.
בנותיו: מרת אסתר (בעלה ר' ישראל אפרים פישל לאנדא), מרת ברכה (בעלה ר' יעקב יהודה דייטש), מרת דבורה (בעלה ר' משה יהודה כץ), מרת זיסל (בעלה ר' דוד מושקוביץ), מרת יטל (בעלה ר' יחזקאל שרגא שיינפלד), מרת לאה (בעלה ר' אברהם יצחק וויינברג), הרבנית מלכה חיה (בעלה ר' אליעזר מרדכי אפרים פישל סופר).
אחיו: ר' אברהם יוסף, ר' יקותיאל יהודה, ישראל מאיר, ר' לוי יצחק, עמרם.
אחיותיו: לאה (בעלה ר' אברהם וויינשטוק), מירל חיה (בעלה בזיווג ראשון הלל מאיר משה ארנגרובר ובזיווג שני ר' אהרן זילברשטיין), שרה יוכבד (בעלה ר' אהרן זילברשטיין).
סבא: ר' עמרם מטשרנא (מצד אביו), אברהם גשטטנר (מצד אמו).
סבתא: הרבנית אסתר (מצד אביו), יטל (מצד אמו).
מורו: : ר' משה [אביו].
מתלמידיו: ר' יוסף אשר הלוי פולאק, ר' יעקב יצחק ניימן, ר' יצחק שלמה אונגר, ר' שמחה בונם בוים.

נולד בשנת ה'תרמ"ב בעיר צ'ורנה (הונגריה).
בילדותו למד בישיבת אביו בחוסט ונסע עמו אל אדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה ואדמו"ר רבי יהושע מבעלזא.
בשנת ה'תר"ס נשא לאישה את בת דודו – ר' ישראל מנחם [אב"ד ברעזוביץ] והגב' חנה ברוין, נסמך על שולחנו וכעצת אביו טרם שקד על לימוד התורה אמר פרק תהילים, קרא בפרשת השבוע תוך עיון ברש"י [רבי שלמה ירחי] ובספרי אגדה ולמד פרק בספרי הנביאים. למרות הייסורים שסבל ממחלת עור קשה הסתיר את הכאב והקפיד לטבול במקווה על אף הוראת הרופאים לא להרטיב את גופו. עבד את ה' בשמחה והשפיע שמחה על כל הסובבים אותו, חיבר ניגונים, פעל להשריש בכל יהודי שפגש אמונה שלימה ויראת שמים, נמנע מקריאת עיתונים, התרחק מכל מחלוקת והשתדל מאוד להסתיר את אורחותיו ומדרגותיו בקודש. כל לילה התעורר בחצות ואמר 'תיקון חצות', בבוקר נזהר לא לדבר דברי חול עד אחר ברכת התורה ולפני שהתפלל תפילת שחרית טבל במקווה, למד משניות, זוהר, תהילים והעניק פרוטות אחדות לצדקה. רבים הגיעו להאזין לתפילותיו היות והתפלל בקול נעים ופעמים רבות זלגו דמעות מעיניו תוך כדי תפילה. בסיום התפילה נותר בטלית ותפילין דרבנו תם ולמד פרשת שבוע עם פירוש רש"י, נביאים, כתובים ושולחן ערוך "אורח חיים" ורק לאחר מכן אכל את ארוחת הבוקר. שלושים יום לפני כל חג למד את הלכות החג ובחודש אלול נהג לומר לאחר התפילה תהילים ו'תיקוני זוהר' כשהוא עטור בטלית ובתפילין דרבנו תם. בראש השנה וביום הכפורים הקפיד לקרוא בתורה בעצמו. לפני אמירת "כל נדרי" בערב יום הכפורים נהג להזכיר את הצדיקים שנפטרו בשנה שעברה ולהרבות בשבחים עליהם. בנה את הסוכה בעצמו ונהג להתפלל תפילת מנחה ותפילת ערבית בתוך הסוכה פרט לליל שבת ויום טוב. טרם ברך 'ברכת המזון' למד משניות או 'עין יעקב' או תרי"ג מצוות וכן בלכתו בדרך חזר בעל-פה על תרי"ג מצוות. נזהר לא להפסיק באמצע הלימוד בשום דיבור חול. טרם סעודת ליל שבת ולפני תפילת שחרית של שבת למד בספר הזוהר, מדרש רבה ו"נועם אלימלך" ונודע כבקי בעל פה בשולחן ערוך.
בגיל 23 מונה לרב בעיירה ליקוב וייסד ישיבה בהתאם להוראת אביו. בגיל 30 החל לכהן כרב לקהילת צעהלים (הונגריה) וכראש הישיבה במקום דודו [ר' אליעזר דוד גרינוולד בעל "קרן לדוד"]. כאשר אחד מאנשי הקהילה החל כל מוצאי שבת להעניק לו סכום כספי במתנה סרב בפעם השלישית לקבל את הכסף בטענה כי ידיעתו על תמיכתו הקבועה יערער אצלו את מידת הביטחון. בשנת ה'תרפ"ד עבר להוניאד (רומניה) וכיהן כרב הקהילה וכראש ישיבה שמנתה מעל 100 תלמידים. בכל ערב שבת לאחר שערך בביתו קידוש לכל בחורי הישיבה כל אחד הלך לדרכו, אך כאשר סיימו את סעודתם שבו לביתו ולאחר שרקדו סביבו העניק פרי לאחד התלמידים שרצה לעודדו. במהלך סעודה שלישית של שבת האריך בדברי תורה ושירה לפני אנשי הקהילה ובתקופת הקיץ ביאר את "פרקי אבות". ייסד את חברת "תפארת בחורים" עבור יוצאי ישיבות העוסקים במסחר על מנת שילמדו בחברותא לפחות פעם באמצע השבוע מלבד הלימוד בשבת, עודד את בנות הקהילה ללמוד אידיש וספרי מוסר ואסר עליהן קריאת ספרי רומאנים.
בשנת ה'תרפ"ט נבחר לרב קהילת "עדת ישראל" בעיר פאפא. הקים ישיבה בה למדו למעלה מ-300 תלמידים כל שעות היום והלילה ובכל ליל שישי ערך עמם תיקון חצות. הדריך את תלמידיו בחיבה ובדרכי נועם, אסר עליהם לגלח את הזקן והפאות, חייב לטבול במקווה לפני התפילה ובעת התפילה לחגור אבנט ולחבוש מגבעת, עודד אותם ללמוד בשקידה ובעיון גפ"ת [גמרא, פוסקים, תוספות], ספרי מוסר, תלמוד בבלי עם פירוש רש"י, הלכות בשולחן ערוך "אורח חיים" ו"יורה דעה" ואסר עליהם לקרוא עיתונים. דרש סדר וניקיון והעיר לתלמיד שבגדיו לא היו מסודרים או שהיה חסר כפתור בחולצתו או במעילו. מעולם לא איחר לשיעור, גם בימי הקיץ התגבר על חולשתו ועל כאביו ממחלת העור ומסר את שיעוריו הקבועים ובאחת הפעמים הגיע לשיעור עטוף בסדין רטוב מפאת הייסורים שסבל ממחלתו. לפני כל שיעור פתח בדברי מוסר על התנהגות בדרך ארץ וכאשר ביקשו את הסכמתו לייסד בפאפא בית אולפנא לתורה ועבודה הסכים בתנאים מסוימים ואחד מהם שתלמידי הישיבה לא יתקבלו לשם. כאשר נסע לחצרות האדמו"רים התנהג כחסיד ולא הסכים לבחורים שנלוו אליו לשרת אותו. הנהיג בבית מדרשו את נוסח האריז"ל ומנהגי חסידות שונים למרות שבבית הכנסת נזהר שלא לשנות שום מנהג ממנהגי אשכנז. סבר כי ה'פלפולים' אינם התכלית ואין להוציאם לאור בספר וטען כי תורה ללא לימוד והליכה בדרכי החסידות אינה מתקיימת. התייחס לחידוש השפה העברית כחילול השם והתנגד לשיטת הציונים ואנשי המזרחי. דיבר בקצרה ונזהר לא לדבר דברי תורה ברחובות שמא הינם מטונפים. בכישרונותיו הנדירים ידע לקרב רחוקים מתורה ומצוות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. נודע באהבת ישראל גדולה, פעמים רבות בכה על הצרות שעם ישראל עובר ונהג לומר לפונים אליו בבקשת עצה וברכה 'אם יש לך בטחון אז לא תדאג כלל'. נזהר מאוד לא לכעוס – החזיק קופסת טבק ובאם הרגיש שעניין כלשהו מכעיס אותו פתח מייד את הקופסא וסגר, כעבור זמן מה פתח שוב את קופסת הטבק והתבונן בעניין אם כדאי לכעוס עבורו.
בשנותיו האחרונות נחלש מאוד וכאשר נזקק לנוח במיטתו ביקש מאחד התלמידים לקרוא לפניו מהספר שהיה רגיל ללמוד בכדי לא לבטל מצוות לימוד תורה. בשנת ה'ת"ש אושפז בבית הרפואה בפעסט (הונגריה), כאשר בני ביתו ביקשו בערב יום הכפורים ה'תש"א שיתפלל גם על עצמו השיב כי אין העת לחשוב על עצמו רק לדאוג ולהתפלל על כלל ישראל. כעבור זמן קרא לגבאי של החברה קדישא וביקש שלא יספידו אותו, ביום שבת שנת ה'תש"א ציווה להתפלל בקול רם את "קדושת כתר" של תפילת מוסף ולאחר שענה 'אמן' השיב את נשמתו ליוצרה.
מספריו:
• אגודת אזוב: על הגדה של פסח
• ברכה ותהילה
• ויגד יעקב (ק1/ק2/ק3/ק4/ק5)
• זכות אבות: על מסכת אבות
• משפטיך ליעקב: שו"ת (ק)
• צדה לדרך (ק)