fjrigjwwe9r0tbl_mysite_mytzadik:tz
אביו: ר' ישראל [ה"בבא סאלי"].
אמו: מרת פריחה.
אשתו: הרבנית שמחה (בזיווג ראשון), מזל (בזיווג שני).
בניו: מזיווג ראשון – ר' אלעזר, המקובל רבי דוד חי, ר' יקותיאל, ר' רפאל. מזיווג שני – ר' ישועה ורחמים.
בנותיו: מזיווג ראשון – אסתר (בעלה ר' אליהו איטח), זהרי (בעלה ר' חיים שמעון פינטו), יוכבד (בעלה ר' יעקב אביחצירא), מרגלית (בעלה ר' יוסף טולדאנו) ושולה [סוליקה] (בעלה ר' עמינדב מכלוף קריספין).
אחותו: מרת אסתר.
סבא: ר' מסעוד (מצד אביו), ר' אליהו אמסלם (מצד אמו).
סבתא: מרת עישא (מצד אביו), עליה (מצד אמו).
נולד בי' טבת ה'תרע"ז בתאפיללת (מרוקו) כעבור 12 שנים מיום הנישואים בהן ציפו לילד ולאחר שר' עמרם חסידא העניק לאביו עגיל מנחושת לתלות באוזנו של התינוק מייד עם היוולדו וציווה לקרוא לילד 'מאיר' על שם רבי מאיר בעל הנס.
בגיל 3 חודשים לערך אביו הטביל אותו במקוה טהרה ומאותו יום שמר עליו שלא יביט בשום מראה שאינו טהור ואמו לא הרשתה לאדם זר לגעת אפילו בעריסתו.
טרם הגיע לגיל שנה חלה אנושות ולאחר שרבי דוד אביחצירא התפלל לרפואתו והוסיף לו את השם 'שלום' החל להבריא בנס. בגיל 3 עבר עם משפחתו לעיר בודניב (מרוקו) מגיל 7 אביו הקפיד להעירו לאמירת "תיקון חצות" ולהמשיך ללמוד עד עלות השחר. לא חשק במשחקי הילדים ובמשך 5 שנים הסתגר בחדרו והתמסר ללימוד התורה בשקידה. בגיל 14 חיבר את הפיוט "א-ל א-לקים צור עוזנו", נודע בבקיאותו בכל התורה – דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, ספרי שו"ת, קבלה, חסידות ופלפולים, כתבי הגר"א [הגאון רבי אליהו] וה"חתם סופר" [ר' משה סופר] ובגיל 16 החל לייחד ייחודים ומונה על ידי אביו לראש ישיבת "אביר יעקב" יחד עם ר' משה תורג'מן ["בבא סי"].
בשנת ה'תרצ"ג נשא אישה שאביו שידך לו כאשר היה בדרכו לארץ ישראל ודודו – "בבא חאקי" דאג לכל ענייני החתונה.
בגיל צעיר הוסמך לרבנות על ידי רבני רבאט (מרוקו) ובשנת ה'תש"ה מונה לרב הקהילה בעיירה מידלט אולם בסוף שנת ה'תשי"ב שב לארפוד למלא את מקום אביו שעלה לארץ ישראל בשנת ה'תש"י. בסיוע שלוחי אדמו"ר רבי מנחם מענדל שניאורסאהן מליובאוויטש למרוקו פעל להקמת מוסדות תורה וחסד בכל העיירות והכפרים שבמחוז תאפיללת. אסף ספרי קודש רבים ואף דאג שישלחו לו מארץ ישראל ספרים חדשים שיצאו לאור וכאשר התקשה בהבנת עניין כלשהו בלימודיו ערך תעניות, טבל במקווה והתפלל בדמעות על מנת שיזכה להבין ופעמים רבות היו נגלים אליו הצדיקים שכתבו את הספרים בהם למד ומסבירים לו את העניין המוקשה. מעת לעת נהג לצאת לערים שונות על מנת לחזק ולתקן את הדרוש בענייני הדת, השיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו מרבנים מכל רחבי מרוקו, סייע לנזקקים, לעיתים קרובות נהג להזמין את עניי העיר לסעוד בביתו ופעם אחת בשנה הוזמן לארמון מלך מרוקו על מנת לברך את המלך. ביום הכיפורים שימש כשליח ציבור בכל התפילות ובסיום הצום אכל מעט ומייד קיבל את הקהל הרב שהגיע לביתו לשמוע דברי תורה מפיו עד הבוקר, בפורים קרא את המגילה במשך 3 שעות בחג השבועות נהג לקרוא בעצמו את עשרת הדיברות.
בתשעה באב שנת ה'תשכ"ד נפטרה זוגתו (שמחה) ולמען חינוך ילדיו הקטנים שנותרו יתומים מאם החליט בשנת ה'תשכ"ה להותיר את כל רכושו ולעלות לארץ ישראל. התגורר ברחוב יוספטל בעיר אשדוד וכאשר הבחין במצב הרוחני השורר בארץ ישראל גזר על עצמו תענית דיבור למשך 3 שנים. סרב לכל הצעות הרבנות שניתנו לו והעדיף במשך שנים אחדות להתבודד ולשקוד על לימוד התורה בסתר. קיים את המצוות בשמחה גדולה ובהתלהבות. התפלל בשקט ובדמעות. כתב חידושים על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה במאות מחברות אולם מעת לעת גנז או שרף את המחברות. שמר על קדושת העיניים וגם מבלי להביט באדם הניצב מולו ידע את כל הקורות אותו ואף את הנעשה במקומות רחוקים בהם לא ביקר מעולם. התפרסם כגאון בתורת הנגלה והנסתר, בתורת החסידות ותולדותיה ונודע כבעל ידע עצום בכל סדר הדורות מאז אדם הראשון ובסדרי קביעות החודש וגלגל המזלות ועם זאת ניכר בענוותנותו ובצניעותו. ביתו היה פתוח בכל שעות היממה ללא קביעת זמנים לקבלת קהל ואף פעם דלתו לא ננעלה במפתח, אלפים נהרו לקבל את ברכתו ועצתו וזכו לישועות למעלה מדרך הטבע. התייחס בכבוד לכל יהודי, נהג לחבק ולנשק תלמידי חכמים שבאו לבקרו וליווה אותם ביציאתם. השתתף בצערם וכאבם של המייחלים לישועה וכל המילים היוצאות מפיו היו שקולות ומדודות. כאשר רצה לעורר אדם על עניין שאינו כשורה עשה זאת ברמזים ובאופן שאדם אחר לא יבין את דבריו. עודד אברכים לגדל את זקנם ולעיתים אף התנה את מימוש ברכתו בשמירת הזקן ועורר תלמידי ישיבות להקפיד על שמירת העיניים ושמירת הלשון. כאשר נודע לו שאדמו"ר או רב חשוב מגיע לבקרו התיישב על הספסל שמחוץ לביתו והמתין לקבל את האורח ובעת שביקר את אביו [הבבא סאלי] נהג לנשק אותו עשרות נשיקות על מצחו, על גב ידו, על כתפו ועל שולי גלימתו ורק לאחר מכן התיישב בסמוך לאביו ועיניו מושפלות ארצה.
בשנת ה'תשמ"א חלה אולם סרב לקבל טיפול רפואי וסבל ייסורים מבלי להתאונן על מכאוביו. להפצרות בני ביתו הסכים להתאשפז בבית רפואה מעת לעת.
בשנת ה'תשמ"ג החל לרמוז לסובבים על פטירתו, גנז אחדים מכתבי חידושיו ואת הנותרים צווה לטמון בקבורתו וכאשר הביאו לפניו בראש חודש ניסן נרות סרב להדליקם כמנהגו כל ראש חודש. לפני חג הפסח ציוה על בני ביתו לרכוש מזון רב עבור האורחים הרבים העתידים לבקר אותם בפסח, בחול המועד ליל חמישי הגיעו בפתאומיות לבקרו ראש ישיבת "שפת אמת" [שכעבור זמן מונה לאדמו"ר מגור] וכן המקובל ר' אליהו שיטרית שנשאר ללון בחדרו הפרטי על פי בקשתו. לקראת עלות השחר הזעיק ר' אליהו את בני הבית לחדר ושמעו אותו לוחש "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כ"ז/ו') לאחר מכן קרא "שמע ישראל..." וכאשר הגיע למילה "אחד" השיב את נשמתו ליוצרה.